הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון הינם ימים המביאים לכדי תמצית מרוכזת את האתוס של מדינת ישראל. אין אזרח שאינו מנסח לעצמו בשבוע מטלטל זה את משמעות החיים כאן. איש איש ותובנותיו הפוליטיות. בין סיפורי האובדן, העצב האינסופי, סיפורי הגבורה, הייאוש והתקווה ראוי לשים לב למתרחש באחד המוסדות המרכזיים המגלמים את מכלול האמונות והרעיונות המנחים את החברה הישראלית, הלא הוא צה”ל.
מראשיתו לא הוקם צה”ל כזרוע מבצעת בלבד של מדיניות הממשלה וכגוף שעוסק אך ורק בביטחון. בן גוריון לא קידש את ההפרדה בין דרג מדיני לצבאי ומלכתחילה העניק כרטיס כניסה קבוע לרמטכ”ל לישיבות הממשלה כמשתתף פעיל. נאמן לרעיון צבא העם הטיל ראש ממשלתנו הראשון על צה”ל משימות אזרחיות של חינוך וקליטת עלייה והצליח לכונן אותו כבעל מעמד יוקרתי וממלכתי בחברה הישראלית השסועה וכמוסד הארוג בחייה האזרחיים. לקחי המלחמות הרבות ותהליכי ליברליזציה שעברו על החברה הישראלית הביאו להיחלשות האוטונומיה של צה”ל, פתחו את מערכת הביטחון לביקורת ציבורית והביאו להפרדה ברורה ובריאה יותר בין הדרג המדיני לזה הצבאי.
הכרסום ההדרגתי במעמדו של צה”ל יוחס עד כה, בין השאר, לביקורת שנשמעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אותה ביקורת שמבקשת בדרך כלל לקדם סדר יום אזרחי וקובלת על המחיר הערכי והכלכלי שהחברה משלמת על מרכזיותו של הצבא, עם ובלי קשר לסוגיית השטחים הכבושים. אלא שלאחרונה גוברת הביקורת על צה”ל גם מהצד הימני של המפה הפוליטית. תהליך שהחל למעשה עם ההתנתקות והולך וגובר בימים האחרונים נוכח התבטאויותיהם האחרונות של הרמטכ”ל וסגן הרמטכ”ל. הביקורת הימנית מבקשת להחזיר את הגנרלים למקומם הצבאי הטהור למרות שמעולם לא היו בו.
כקצינת חינוך אי שם בשנות התשעים, לא ראיתי סתירה בתפקידו החינוכי של צה”ל. ההכשרה שעברתי כללה היכרות עם הנרטיבים השונים של החברה הישראלית, עם קווי הגבול הברורים בין הצבא לפוליטיקה ועם ערכי מורשת הקרב הישראלית שכללו טוהר הנשק, אחווה, צניעות והקרבה. זה היה צה”ל שבצד הפן המיליטריסטי הכיל גם את סיפוריו הביקורתיים של ס יזהר. האנומליה הזו נראתה לי איכשהו כהגיונית.
האירועים האחרונים מוכיחים לנו שבצמרת צה”ל ומערכת הביטחון עדיין נשמרו ערכים חשובים אלו. אנו עדים בימים אלו לגל, שלעניות דעתי רק ילך ויגבר, של קצינים בכירים המבקשים למתן את הפוליטיקאים ולהחדיר ערכים הומניסטיים בחברה הישראלית השוקעת.
בחברה דמוקרטית מתוקנת הצבא אמור לשמש בתפקידי ביטחון בלבד ולהיות נפרד לחלוטין מהחברה האזרחית. המיליטריזם בבסיסו נוגד דמוקרטיה. אבל המציאות גוברת לעיתים על כל תיאוריה. בישראל, במידה רבה כמו בתורכיה, זוהי כיום דווקא הצמרת הצבאית הבכירה שמסמנת את קו האופק ההומניסטי והדמוקרטי של החברה הישראלית. הקריאות הנשמעות לאחרונה בישראל, כמו גם בצמרת השלטון התורכי, להפריד בשם הדמוקרטיה את הצבא מהפוליטיקה, מהוות זריית חול בעיניים ואינן אלא מפלטם של האנטי דמוקרטיים.