היום הזה, ברמה הלאומית, הוא היום החשוב ביותר בשנה. יום של התכנסות סביב משפחות השכול תוך הכרה שבמותם ציוו לנו יקיריהם את החיים. יום שבו הציווי הזה מחייב אותנו לחשבון נפש כפול: האם לא נהגנו בקלות דעת כששיגרנו אותם אל האש, והאם לא בגדנו במורשתם באורח שבו אנחנו מנהלים כיום את החיים שהעניקו לנו.
כל חלל ונפגע הוא עולם לעצמו ולמשפחתו גם בניהול חשבון הנפש והדם. גם כאשר אין הסכמה לגבי ההחלטות הנוגעות לעצם המלחמה ולניהול המלחמה, אמורה להיות הסכמה לאומית משותפת ברורה אחת: לבדוק מה חלקנו בהידרדרות למלחמה, למבצעים או לאירועים שהסתיימו בבתי הקברות. הכי קל, נוח, מנחם ומרפא הוא לומר ש"הם" אשמים. יש בישראל תעשייה שלמה שבונה על "הם אשמים". פעם זה עם אחר, ארגון אחר, כנופיה אחרת.
בוגדנותם, עוינותם, אנטישמיותם, אבל זה מאה אחוז אשמתם. אנחנו לעולם הקורבן. נתיב מילוט אחר הוא להפיל את תיק החלל על הפוליטיקאים. בצדק. אלה תמיד אחראים (אשמים) בכל, ואת החשבון הזה צריך להגיש להם יום־יום שעה־שעה. ועדיין נשאר אי שם מישהו שגם לו יש חלק בנטל הנורא של אלפי חללים (המספר לא חשוב לעניין חשבון הנפש, גם לא הלאום, הדת, הגזע או המין) והמישהו הזה הוא אנחנו, או אני. כל אחד אמור לזהות את חלקו באחריות או באשמה - על פי מזגו ויכולתו.
בוגדנותם, עוינותם, אנטישמיותם, אבל זה מאה אחוז אשמתם. אנחנו לעולם הקורבן. נתיב מילוט אחר הוא להפיל את תיק החלל על הפוליטיקאים. בצדק. אלה תמיד אחראים (אשמים) בכל, ואת החשבון הזה צריך להגיש להם יום־יום שעה־שעה. ועדיין נשאר אי שם מישהו שגם לו יש חלק בנטל הנורא של אלפי חללים (המספר לא חשוב לעניין חשבון הנפש, גם לא הלאום, הדת, הגזע או המין) והמישהו הזה הוא אנחנו, או אני. כל אחד אמור לזהות את חלקו באחריות או באשמה - על פי מזגו ויכולתו.
לא פשוט העניין הזה של לחפור בתוכנו ולשקול, בדיעבד, את חלקנו כאשר החלל מוטל לפנינו. לשאול מול חיים שנגדעו האם יכולנו לנהוג אחרת. אין פוליטיקה בשכול וגם חלקו של אלוהים הוא זניח. "אלוהים נתן ואלוהים לקח" זה אפילו לא ציפרלקס מול כאב הלב. ואם יש בזה משהו מניחום אבלים זה לא יותר מציפרלקס.
יום הזיכרון בשנת 68 להקמת המדינה, כמו כל יום זיכרון מאז מלחמת יום כיפור, הוא גם היום הראוי לשאול לאן מועדות פניה של מדינת ישראל וכמה זה יעלה לנו. ובעיקר לשאול את עצמנו האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. השאלה הזאת היא לא עניין תלוי באוויר, אלא חשבון מפוכח של מספרי קורבנות מול הסיכוי לממש את מדיניות הממשלה הנוכחית.
האחריות העליונה שמוטלת עלינו היא לעשות הכל כדי לא לחפור קברים מיותרים. זה לא עניין של 'גורל', גם לא החלטה של אל כזה או אחר. גם לא התפרצות לבה אלימה שכביכול אין לנו כל קשר אליה. האחריות הזאת נובעת ישירות מהיותנו אחראים על האורח שבו מתנהלת המדינה. זה לחלוטין בידינו. התנאי הוא שנזהה במו עינינו, כפרטים וכחברה, לאן בדיוק אנחנו הולכים ומהו מחיר החללים הבאים שייגבה מאיתנו.