אחד התחומים שבהם אנחנו מצטיינים הוא אמנות הדכדוך העצמי. גם השנה הצלחנו לשקוע במרה לאומית שחורה בערב יום העצמאות, בגלל הנאום האומלל של סגן הרמטכ"ל, הסקנדל המצער של האב נדאף, ההדלפות מדוח מבקר המדינה והצרות הרגילות. כל אלה סובבים לנו בין האוזניים במעין עננה שמערפלת את השיפוט העצמי והפרספקטיבה ההיסטורית. אנחנו מלקים את עצמנו ולא עורכים דין וחשבון אמיתי על מצבנו.
אבל האמת היא ש־68 שנה אחרי אותה הכרזה בה' באייר, אנחנו חוגגים עוד שנה של עצמאות שגם גדולי החולמים והחוזים – ממשה רבנו ועד רבי עקיבא, מתיאודור הרצל ועד ז'בוטינסקי ובן־גוריון היו מתקשים לצפות את ממדיה.
ניקח למשל את האנטישמיות, ששוב שולחת אלינו דרישות שלום תכופות - באחרונה מנציגי מפלגת הלייבור הבריטית, שרוצים לעשות לנו "רילוקיישן" לארצות הברית או לעולם הבא. אלא שהחשוב מכל הוא שהעלילות וההשמצות כולן, מליווינגסטון עד וולסטרום, פחות נוגעות לנו היום; הן בעיקר בעיה של האירופים. אנחנו כבר הסקנו את המסקנות והיום האנטישמים כולם די יכולים לקפוץ לנו. ודווקא המחשבה הזאת מחממת את הלב.
בהמשך טבעי לכך, הצבא של המדינה היהודית הצעירה מדורג בין המקום השישי ל־11 בין הצבאות החזקים ביותר בעולם, וכמובן הכי חזק במזרח התיכון. מבר כוכבא ועד מרדכי אנילביץ', הנתון הזה שנראה לנו כל כך שגרתי היה בלתי נתפס בעבור כל מי שנלחם לקוממיות יהודית. אנחנו – מדינת הננס, צאצאי הצאן לטבח - מהמעצמות החזקות בעולם?
והחוסן הצבאי מוליך למעמד הגיאופוליטי. גם בתחום הזה אנחנו מגמדים ומשחירים את דמותנו ומרבים להצביע על העוינות של אובמה והצביעות של אירופה.
אבל עובדה היא ש־81 סנאטורים מתוך 100 הוציאו לאובמה כרטיס צהוב, שהטורקים מתחנפים אלינו, שנבנה ציר מדיני־ביטחוני עם מצרים, ירדן והמפרציות, שיש מערכת יחסים מדהימה עם יוון וחלק ממדינות מזרח אירופה לשעבר, שהסינים וההודים, שתי אומות גמדיות, משחרות לפתחנו ורואות בנו אורים ותומים.
את ההייטק נזכיר רק בשני משפטים כי כבר מובן מאליו שישראל ועמק הסיליקון מובילים את העולם. אומת הסטארט־אפ כבר קטן עלינו, אנחנו ממש לא מתבשמים מהעובדה שכולם, פשוט כולם, עולים לכאן לרגל לקנות דעת וטכנולוגיה. וזה לא רק בהייטק, גם בביוטכנולוגיה ואפילו במחוזות מובילאיי וערבות צ'ק פוינט.
כך גם באקדמיה וברפואה - אנחנו מייללים ומזהירים שצפויה הידרדרות, אבל האמת היא שאנחנו בראש החץ העולמי, בוודאי ביחס לגודל האוכלוסייה שלנו. ואפילו בתחום הכלכלה, למרות מחירי הדיור והמזון, והמסים הבלתי נסבלים, המשק הישראלי מצטיין בחוסן וביציבות. האבטלה מזערית והנתונים המקרו־כלכליים מצוינים – עודף בהכנסות המדינה, צמצום הגירעון, עלייה ברמת החיים. כללית, מצבנו טוב גם ממרבית מדינות העולם "המתוקן".
לצד כל אלה לא שכחנו להיות בני אדם. הסולידריות החברתית איתנה, הציבור הישראלי תומך ואכפתי ולא צריך רק הלוויות של חיילים בודדים כדי להבחין בכך. והנה - גם בתחום החביב על האויבים שלנו – היחס לערבים, האמת הפוכה להשמצות. אפילו הנאום השגוי והמזיק של סגן הרמטכ"ל ממחיש עד כמה אנחנו מציבים לעצמנו רף מוסרי בשמיים, גם כלפי מי שמנסים לחסל אותנו בשיטתיות מזה כ־130 שנה. לכן, גם השנה יש על מה לשמוח ובמה להתגאות.