עכשיו, אחרי שכולם הזדעזעו, גינו, התלהמו וכתבו, הגיע הזמן לשאול את עצמנו איך קרה שסגן רמטכ"ל, מלח הארץ, אדם שהקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל, אומר את מה שאמר. מה הביא אותו להגיד דברים קשים כל כך ברגע ההוא, הרגיש כל כך.
הרי לא מדובר באיזה איש שמאל מקצועי, בפוליטיקאי משופשף שמחפש לייצר פרובוקציה או בחייל שהיה משתחרר ומצטרף ישר ל"שוברים שתיקה". הוא הרי בשר מבשרו של צה"ל, חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית, איש המערכת. איש כזה שאתה הכי לא מצפה ממנו. ובלי הכנה מוקדמת.
יש מי שיאמר שהוא לא הבין מה הוא אמר. שטויות. עומד אדם בעל שיעור קומה, מקריא טקסט מדף שנכתב מראש, בלי אלתורים. ודבריו הם משנה סדורה, הכל שקול ומדוד. אדם כזה לא מבין? הוא לא מכיר את השיח, לא מודע לרגישויות?
אז יכול להיות שמבחינה פרוצדורלית אסור היה לו לומר את מה שאמר. וראוי היה שלובש מדים ייזהר בדבריו, אין ספק. אבל ברגע שאנחנו מתעסקים רק בפרוצדורה אנחנו מאבדים את העיקר: התהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית הם כל כך מסוכנים ולא בריאים שהם הצליחו להפחיד אפילו מישהו כמו יאיר גולן.
איזה תהליך היה צריך לעבור סגן הרמטכ"ל כדי שיצאו לו מהפה מילים כאלה? אדם שרגיל לשתוק, לכבד את הממסד, להצדיע לו, לשרת בקודש? על מה הוא היה צריך להתגבר כדי לזעוק בפומבי? עד כמה מה שקורה בישראל צריך להיות חזק כדי לטלטל את הגולן שהרי הר לא זז?
ובכל זאת הדברים נאמרו. בדם לבו, בכאב גדול, מתוך דאגה. אבל כדי לא להתעסק במהות מתעסקים בפרוצדורה: ראוי או לא ראוי שהוא יגיד, רשאי או לא רשאי לומר.
זאת בריחה. וזה הכי קל. להתמודד עם התהליכים זה קשה, להתמודד עם נהלים זה נוח. כן, הגזענות מרימה ראשה, שנאת האחר זה ספורט לאומי, הפטריוטיזם הפך למפלטו של כל נבל. אבל גולן לובש מדים, הוא זה שראוי לביקורת.
בואו נראה את ראש הממשלה מתמודד עם הטענה עצמה ולא עם מעמדו ותפקידו של הטוען. בואו נראה את השר בנט מסביר איך זה שתלמידי ישראל הופכים יום־יום לשונאי ערבים. להיות גיבור בפייסבוק זה מעולה, אבל לעקור גזענות מהשורש זה כבר הרבה יותר קשה.
מדינת ישראל הגיעה למצב שבו בכירי בניה מדברים בכאב, בצער ובפחד על העתיד לבוא. אנשים כמו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל או סגן הרמטכ"ל יאיר גולן הם כולם תוצר של אותה מסורת, באים מאותו בית גידול. והם זועקים את זעקתה של החברה הישראלית, כואבים באמת את שמתרחש בקרבה. הם, כולם, עברו ועוברים את אותו תהליך רגשי. רק שאנחנו מעדיפים להתעסק במה שמותר ואסור ללובש מדים במקום במותר ואסור בכלל.