המעבר המורכב בין יום הזיכרון ליום העצמאות מרגש ומלא הוד באופן מיוחד בכפר עציון, הקיבוץ שבו אני גרה. ד' באייר, יום הזיכרון הכללי הוא גם היארצייט הפרטי של יתומי כפר עציון, היום הם בני כשבעים, כשאבותיהם נהרגו הם היו ילדים קטנים.
זה היה בתש"ח, יום אחד לפני שדוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. בגוש עציון התחולל אחד הקרבות הקשים ביותר. 157 חברי קיבוץ ולוחמי פלמ"ח וההגנה נהרגו ביום אחד. חשבו איזו מכה קשה זו גם במונחים של היום. ואז, היישוב היהודי בארץ מנה עשירית ממה שהוא היום: 600 אלף יהודים בלבד. לימים ייקבע יום נפילת הגוש ליום הזיכרון לחללי צה"ל.
בין ההרוגים שני זוגות של חברי קיבוץ שהתחתנו כמה חודשים מוקדם יותר, קויפמן ומידז'ינסקי, הזוג רוזנפלד שהשאירו את בנם התינוק יוסי למשמורת בירושלים, הם, כמו רבים מהלוחמים ומחברי הקיבוץ היו ניצולי שואה, נצר אחרון למשפחתם.
האימהות והילדים שפונו ארבעה חודשים קודם לכן לירושלים היו קשובים למכשיר הקשר כל אותו היום. ידעו שמתחולל קרב קשה. עד שנשמע בקשר הקוד:" מלכה נפלה". גוש עציון נפל. 46 יתומים נותרו ו-32 אלמנות. האם ברגעים האחרונים של הלוחמים האמיצים הם ידעו שילדיהם ישובו לגוש עציון? האם הם תארו לעצמם ברגעים הקשים שנכדיהם וניניהם שלא הכירו יחיו בביתם באותו קיבוץ שהם בנו?
השבוע נחנך בכפר עציון אתר הנצחה מחודש שהוא בעיני בגדר "ביקור חובה", סרט עלילתי מרגש מאוד, עשוי מצוין. מוקרן בטכנולוגיה תלת ממדית ומספר את סיפור הנפילה והתקומה של כפר עציון.
בחנוכת האתר השתתפו לוחמים מתש"ח, הבנים והבנות היתומים, וילדים שנולדו לתוך גוש ישובים פורח, לנגד עיני ראיתי את פסוקי הנביא עמוס מלפני 2800 שנים: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים.. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים..וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם".