הישרדות ומשילות: להאריך את כהונת רה"מ ולהגביל את מספר הקדנציות

אולם מדינת ישראל לא החילה את הרעיון הזה על המגזר הפוליטי, ולפיכך אין הגבלת זמן כהונה על נבחרי ציבור. בעניינם המבחן הוא ביכולתם לקבל שוב ושוב את אמון הציבור ולהיבחר מחדש. לטעמם זוהי דמוקרטיה, במלוא מובן המילה. 
 

אלא שאין בכך ממש. אומנם הזמן הקבוע בחוק בין מערכת בחירות אחת לשנייה הוא ארבע שנים, אולם לא תמיד תקופת הכהונה הפוליטית של ראש ממשלה נמשכת לכל אורכה. בשל היעדר יציבות שלטונית ראש הממשלה הוא בר מזל (ורובם אינם כאלה) אם אכן יגיע אל היעד של ארבע שנות שלטון או קרוב לכך. רובם יכהנו בפועל הרבה פחות מכך.
 

ב־68 שנותיה של מדינת ישראל כיהנו 12 ראשי ממשלה. בממוצע קצת יותר מחמש שנות כהונה לכל אחד מהם, זמן סביר בהחלט. אלא שהממוצע אינו המדד הנכון לעניין זה. בן־גוריון, למשל, כיהן משנת 1948 עד לשנת 1963, עם הפסקה של כשנה וחצי באמצע לטובת משה שרת. ואילו נתניהו מכהן כבר תקופת כהונה רביעית, ואם ישרוד עד סופה, הוא יהפוך לראש הממשלה שכיהן במשך הזמן הרב ביותר. והיו גם ראשי ממשלה שלא סיימו ארבע שנות כהונה, למשל אהוד ברק (שנה ותשעה חודשים) ואהוד אולמרט (כשלוש שנים וחודשיים).

בעת שחוק יסוד: הממשלה השתנה באמצע שנות ה־90 לטובת בחירה ישירה לראשות הממשלה בנפרד מהבחירה לכנסת, הוכנס תיקון לחוק ובו הוראה שראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות יוכל לכהן רק שתי קדנציות. אולם בעיני רוב המערכת הפוליטית רעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה לא היה הצלחה גדולה, והניסיון הקצר כשל. בראשית שנות ה־2000 התיקון לחוק בוטל, והכנסת החזירה את המצב לקדמותו ושוב הוסרה המגבלה על משך הכהונה של ראש ממשלה.

על פי השיטה החדשה־ישנה, לאחר הבחירות לכנסת מוקמת קואליציה הנשענת על רוב חברי הכנסת, והכנסת היא זו שמאשרת את הממשלה ואת העומד בראשה. אלא שגם שיטה זו היא בעייתית ובמידה רבה מקולקלת, משום שהיא יוצרת מראש תנאים שעל פיהם אפשר לסחוט פוליטית את ראש הממשלה בדרך להקמת קואליציה. החולשה הגדולה ביותר של השיטה הזאת היא שבמקום לעסוק בענייני המדינה החשובים, בהתוויית הדרך ובקביעת מדיניות, עוסקים ראש הממשלה ושריו בהישרדות בעיקר. 
 

למעשה, מהיום שלמחרת הקמת הממשלה נשואות עיני ראש הממשלה החדש אל מערכת הבחירות הבאה ולא אל מצוקות האומה, שהפקידה את מפתחותיה בידיו. זו השיטה ולא ראש ממשלה זה או אחר. 
 

לדעתי, ראוי להגביל את כהונת ראש הממשלה לכהונה אחת, אך להאריך אותה לשבע עד שמונה שנים כדי שלא ייאלץ להשקיע את זמנו היקר בתכנון הישרדותו ויקדיש את עצמו להנהגת העם על פי השקפותיו והמנדט שניתן לו. או אז ראש הממשלה לא ייאלץ להתחנף אל בוחריו ולהתאים את מדיניותו לקולות העולים מכיכרות העיר. במקום להיות מונהג על ידי הרחוב, הוא ינהיג את הרחוב; ובמקום שהוא יישרך אחרי ההמונים, ההמונים ישתרכו אחריו. כך זה צריך להיות במשטר דמוקרטי.
 

שינוי השיטה יחייב כמובן גם שינויים מבניים בחוקי היסוד האחרים, הנוגעים לרשויות השלטון, ובעיקר בקשר לכנסת ולחוקי הבחירות. אך גם לכך יש פתרונות רבים ויעילים. כך או אחרת, השיטה הנוכחית - שיטת ההישרדות - חייבת להיעלם. וכן, היא יכולה להישאר כתוכנית ריאליטי בטלוויזיה.

מקומם של משחקי הכדורגל באצטדיונים ולא באולמות בתי המשפט, אך למרבה הצער יותר ויותר מעשים שנעשים בזירות הספורט נדונים בזירות המשפטיות. 
 

אחד האחרונים שבהם הוא מופע האימים באצטדיון דוחא בסכנין, עם סיום המשחק בין מכבי ת"א לקבוצה המקומית וההתפרעויות האלימות על כר הדשא. פרדראג ראיקוביץ', שוער מכבי ת"א שנחשד כאחד ממחוללי האלימות, הועמד לדין בפני בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל, שם אסרו עליו להשתתף במשחק החשוב נגד הפועל באר שבע. על החלטתו זו של בית הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א, בטענה כי לא זכה לייצוג הולם בדיון שנערך בעניינו. הערעור התקבל, ולשוער התאפשר להשתתף במשחק. 
 

השבוע קיבלתי מייל מעו"ד שוקי קרמר, לשעבר היועץ המשפטי של איגוד הכדורסל ומי שמבין דבר או שניים בספורט, משפט ואתיקה. קרמר, חבר קרוב שלי, אמר לי כך: "החלטת בית הדין המשמעתי לכדורגל ותובע ההתאחדות לכדורגל, בעניינו של השוער ראיקוביץ', היא שגויה. זכות הייצוג היא מהותית ואין לשלול אותה, כך נהגו תמיד מוסדות השיפוט. אין ספק כי הגיעה העת להוציא מהוראות התקנון סעיפים המונעים ייצוג. בנוסף לכך, טעה בית המשפט המחוזי בתל אביב, בראשותו של השופט איתן אורנשטיין. לפי חוק הספורט סמכות השיפוט מסורה באופן בלעדי למוסדות השיפוט של האיגודים השונים.
 

"אין חולק כי רק במקרים נדירים מתערב בית המשפט בהחלטות אלה, וביקורתו של בית המשפט המחוזי על מניעת הייצוג הייתה מוצדקת.

"ראוי היה לנקוט על פי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון (בע.א 2211/96). ניתן למתוח ביקורת ולקבוע הלכה בדבר זכות הייצוג, גם בעבירות קלות יחסית, אולם בלי לפגוע פגיעה אנושה בבית הדין של ההתאחדות. מקרה זה מהווה פגיעה מהותית, קשה ובלתי מידתית, שתקשה על בית הדין לתפקד בעתיד.
 

"מה פשוט היה לקבוע כי זכות הייצוג אכן קיימת, אולם במקרה זה אין מקום להתערב בענישה. בספורט ישנה חשיבות עליונה ליישום עונש משמעתי. הדחייה היטיבה עם השחקן ועם קבוצת מכבי ת"א באופן בלתי סביר ומידתי, וישנה אפשרות כי השחקן לא ייענש כלל על עבירה הנראית לכאורה כה ברורה. בית המשפט יכול היה להורות הלכה, אולם בלי להתערב בעונש. וחבל שלא נהג כך".

בג"ץ החליט בראשית השבוע לא להתערב בהחלטתו של ראש הממשלה ובהחלטתה של הכנסת למנות את אריה דרעי לכהונת שר הפנים. 

כזכור, לפני חודשים אחדים, לאחר התפטרותו של השר סילבן שלום, מונה דרעי לתפקיד אך בטרם יבשה הדיו על כתב המינוי כבר מיהרו "מצילי הדמוקרטיה" לבג"ץ כדי למנוע את שובו למשרד הפנים. זאת חרף החלטת בג"ץ שהתקבלה חודשים אחדים קודם לכן, ואפשרה את מינויו. 

כתבתי אז וחזרתי על כך, שלהערכתי גם אם בג"ץ לא יאהב את המינוי הוא לא יתערב, משום שהחלטות הממשלה והכנסת היו במתחם הסבירות. ואכן, הערכתי התממשה.