והנה שוב עולה ההצעה הפופוליסטית ליום שבתון, הפעם לא שבועי, אלא חודשי. למה פופוליסטית? כי במבט ראשון היא נראית כמו התגשמות חלומותינו. עוד 12 ימי חופשה בשנה, אחד בכל חודש, בלי להתלבט ובלי להרגיש לא נעים מול המעסיק. זה לא העובד החליט, זו הממשלה. אבל כדרכו של פופוליזם, בהרבה מקרים הוא פשוט תחפושת שעוטפת משהו שיש בו הרבה מוקשים. ועל מי המוקשים האלה ישפיעו הכי הרבה? ניחשתם נכון, על אלה שכביכול הכי זקוקים לימי השבתון הללו, כי הם עובדים הכי קשה והכי הרבה.
יכול להיות שהכוונות טובות, אבל זו פשוט עבודה בעיניים, שלא לומר לעג לרש. ראשית, משום שלא מדובר בהפחתת שעות העבודה החודשיות של כל עובד, אלא שהעובדים יצטרכו לפצות את המעסיק בשאר ימי החודש על יום השבתון שהונחת עליהם. כלומר במדינה שבה שבוע העבודה הממוצע הוא אולי העמוס במדינות ה־OECD, בין 42.5 ל־43 שעות עבודה שבועיות - כלומר יותר משמונה שעות ביום - יצטרכו העובדים בני המזל שקיבלו שבתון חודשי להאריך את ימי העבודה. גם כך יש לא מעט הורים, ולא רק בענפים קשי היום ומעוטי הפרנסה, שלא זוכים לראות את ילדיהם בכל ימות השבוע בשל שעות עבודה רבות.
ובשום מקום לא הוכח שיום עבודה ארוך יותר יהיה יעיל יותר מבחינת פריון. להפך. נוסף על כך, לא מן הנמנע שממש כשם שרשתות השיווק מגלגלות על הצרכנים את ההפסדים שנגזרים מהטבות כאלה ואחרות שניתנות לציבור, כמו הפחתת מע"מ לדוגמה, גם כאן המעסיקים יגלגלו את הפסד יום העבודה על העובדים, כלומר יאריכו כבר “על הדרך" את יום העבודה באופן קבוע. למשל.
חוץ מזה, רבים מבין המועסקים במשק, ודווקא בעבודות לא מאוד מכניסות, כלומר מהמעמד הבינוני ומטה, הם אלו שיניעו את גלגלי המשק גם ביום השבתון. הקופאיות, המוכרים, נהגי האוטובוס, המאבטחים, המנקים ושאר נותני שירותים. הם ימשיכו לעבוד, אבל בניגוד ליום ראשון אחר, לילדים שלהם לא יהיה גן ולא יהיה בית ספר. כלומר, הנטל של תשלום עבור שירותי שמרטפות כאלה או אחרים ייפול דווקא על כתפי החלשים יותר. הלאה. הזכרנו בית ספר? ישראל היא אחת המדינות עם הכי פחות ימי לימודים בעולם המערבי, וגם כך האפקטיביות שלהם יורדת והולכת.
יום שבתון חודשי הוא תוספת בלתי מוצדקת של 12 ימי חופשה בשנת הלימודים. קשה להפריז בחשיבות החינוך ובד בבד ברמתו הנמוכה. הדבר האחרון שילדינו צריכים זה עוד סיבה להסתובב ברחובות במקום להרחיב השכלה ודעת, ולבזבז להורים כסף על בידור וממתקים.
בקיצור, הממתק שמתכוונים ממשלת נתניהו ושר האוצר החברתי שלה משה כחלון להעניק לנו הוא בסך הכל קללה בתחפושת. במקום לצאת ברעיונות בומבסטיים, שיקצרו את ימי העבודה, יגדילו את מספר ימי החופשה על פי חוק לעובדים ויעלו את שכר המינימום.
זו תהיה בשורה חברתית אמיתית.