בכל שנתיים־שלוש מתעוררת סערה סביב ספר האזרחות ומוכיחה לנו שני דברים: האחד, שהפוליטיקאים הנוכחיים חושבים, כמו קודמיהם, שהם ישבו על הכיסא לנצח ולכן חשוב להכניס את האג'נדה שלהם לספרי האזרחות. והאחר, שהאג'נדה שלהם תצליח לגדל אזרחים למופת שיצביעו למפלגה הנכונה – כלומר, למפלגה שלהם. כך הופך ספר האזרחות למכשיר פוליטי שאמור להקהות את שיני המתנגדים ולהעניק עוד נושאים חשובים לסדר היום הישראלי, אגב התעללות בתלמידים האומללים.
יתלוננו המתנגדים: “בספר הקודם היו חמש פסקאות וחצי לגבי השסע העדתי־פנים מגזרי, ואילו בחדש יש רק שורה אחת, וגם ממנה הושמטה המילה 'פנים'". אבל האם הפסקאות הללו יעזרו למשהו? האם מספיק שאנשי תנועת הקיבוצים, למשל, ידעו על הקיפוח התרבותי המתמשך? האם כתיבת הפסקאות הללו תגרום למישהו לחשוב על חלוקת קרקעות מחדש? האם באמת יפנימו שהציונות המרוקאית לא פחותה מהציונות של אף ועדה ותקנון?
האם שורות 10 עד 12 לגבי זכויות נשים יצליחו לסדוק את תקרת הזכוכית ויגרמו לייצוג מכובד של נשים בכל התחומים, כולל אלו שנחשבים גבריים באופן מובהק? והאם בזכות הפסקאות הללו מישהו ייסע לקריית מלאכי ויבקר בין השיכונים?
האמת? קשה להאמין. הרי גם כשהפסקאות הללו נכנסו לספרים, לא התחוללו השינויים לעיל. אבל מכיוון שיש פוליטיקאים, פדגוגים, מזכירי ועדות ובירוקרטיים שלא יוכלו לישון היטב בלילה אם ידעו שמקצוע האזרחות ייגנז, לאלו, בלית ברירה, אני מציעה שיעור אזרחות אחר: למשל, לדבר על שחיתות בהיסטוריה ובהווה, של כל המפלגות. בלי יוצא מן הכלל. או להקדיש לפחות שיעור אחד ללימוד ושינון כלל הביטויים השגורים אצל פוליטיקאים, החל ב"אני תקווה", המשך ב"אנחנו יוצאים לדרך חדשה", וכלה ב"לא יעלה על הדעת", כולל פענוח הסאב־טקסט של ביטויים אלו. בשיעור האזרחות האלטרנטיבי הזה אפשר לדסקס על תקציבים ממשלתיים: רכבי שרד – ביטחון או הפגנת כוח? סגירת פארק לאומי ליום בגלל מסיבה של שר בכיר – בעד או נגד?
כמובן שגם יהיו ספרי העשרה. במקום ללמוד על החלוקה המינהלית של מדינת ישראל, כמו מינהל מקרקעי ישראל והרשויות המקומיות, למה לא ללמד את "המשפט" של קפקא? דרך "דוריט הקטנה" של דיקנס, ילמדו האזרחים לעתיד על משפחת ספחת שכל תפקידה הוא להעביר מזכרים מקלסר אחד למשנהו.
לתלמידים חדי העין תינתן הזדמנות פז להבין משהו על בירקרטיה, ולמתקדמים יינתנו ספרים על רומא ואתונה ועל הסיבות שהובילו לחורבנן. יכול להיות שיגדלו פה, לא עלינו, פחות אזרחים שבסוף יצביעו למה שמתחשק להם, ויותר אזרחים שמבינים ששלטון דמוקרטי היא הצורה הפחות גרועה משאר האפשרויות, אבל שגם אותו אפשר להשביח בעזרת מנה הגונה ומחזקת של "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואחרי הכל, כדאי לזכור את הציטוט של מרק טוויין שאמר "מעולם לא הנחתי לבית הספר למנוע את השכלתי".
גלית דהן קרליבך היא סופרת