מת פעמיים: לא חלפו 24 שעות ממותו של פרינס עד שהתקשורת עטה על גוויתו

מישהו שהקפיד על דיגניטי בכל אורחות חייו, שמראהו ומלבושיו היו כרטיס הביקור שלו, שדיבורו היה רך ומנומס והליכותיו האישיות עמדו בניגוד מובהק להתנהלותו כפרפורמר. מישהו שהיה בעל אמונה דתית, פעיל בקהילתו וחי באחוזה מבודדת במינסוטה נטולת הסלבס (חוץ מבוב דילן, שיש לו בה חווה), איבד את כל אשר היה יקר לו, את הפרטיות שעליה סירב לוותר, ברגע מותו. זה סרט פורנוגרפי מכוער שכבר צפינו בו פעמים רבות, שכוכביו הם האנשים שבחייהם הנעימו את זמננו ובמותם הוכרזה עליהם עונת ציד. ראינו אותם ברגעיהם הקשים ביותר: שרועים מתים על השטיח בחדר השינה, תקועים עירומים בין האסלה לקיר בשירותים, פרצופם המת מעוך למיטתם והם מוקפים בכדורים, במזרקים ובשלוליות הקיא של נשמתם האחרונה. בחייהם נלחמו על פרטיותם עד הפפראצי האחרון ובמותם יהיה מי שימכור כניסה לדירתם לפני המז"פ.

טרם חלפו 24 שעות ממותו, ומנקרת הגוויות בכבלים המכונה CNN פטפטה את פרינס למוות. כי זה מה שקורה לוויטני יוסטון,להית' לדג'ר, למייקל ג'קסון, לפיליפ סימור–הופמן, לרובין וויליאמס ולאחרים. הם מתים פעמיים. בחוגים מסוימים ורחבים במיוחד לא היה צריך להזריק לדיון במותו של פרינס יותר מאשר את המילה פרקוסט. שמו של משכך כאבים נרקוטי פופולרי, תרופה שגורה, מוכרת וממכרת, שעד לאחרונה נרשמה ביד קלה ורחבה לכל מי שעבר ניתוח קטן כגדול באמריקה או שהנהלת הכאב שלו מצריכה משהו אפקטיבי יותר מטיילנול. תרופה שהיא סטיגמה, ועדיין לא תתקשו למצוא אותה בארון התרופות הביתי.

בתמונה המלאה מיהרו השדרים למלא את הקווים, פרינס נמצא ללא רוח חיים ובמצב של ריגור–מורטיס (צפדון מוות) במעלית של ביתו והפרקוסט בכיסו. הפרמדיקים ניסו להחיותו ללא הצלחה ושעת מותו נקבעה. מהרגע שבו דווח על האופיאטים (שמה של משפחת התרופות של הפרקוסט) שנמצאו עליו, היה השאר במגרשם של ד"ר דרו וד"ר אוז וד"ר פיל ואולי גם של השופטת ג'ודי, לך דע. “מחכים כעת לנתיחה לאחר המוות", אמרו ב–CNN, “אבל 99% שזו הייתה מנת יתר בטעות". אחר כך מתחיל בלבול הביצים המביך בדבר דוח הרעלים שייקח שבועות ארוכים, בשעה שאם מישהו רוצה לדעת מה משייט בדמי, טיפת שתן תיתן לו תמונה מלאה כולל כתובת, מיקוד ומספר טלפון.

כך מתחיל שוד הגוויות הגדול. בווידוא הריגה. עניינו של מי זה, במחילה, ממה מת פרינס? שלי? שלכם? של וולף בליצר? לא חושב. מדוע שלא נחגוג את שנתן לנו מאשר נתעקש על מה שהרג אותו. ידעתם שהאיש הדתי הזה היה על קוקאין ופרקוסט משנות ה–80? יכול היה להיות שלא ידעתם? הידעתם שעורך הדין המייצג את אחיו ואחותו החורגים של פרינס הספיק להכריז כי “השימוש בסמים לא היה מזדמן. פרינס השתמש משום שזה עשה אותו פרפורמר טוב יותר. הוא לא לקח סמים כדי לתפוס ראש". מובן שעל הכאב החמור במותן איננו יודעים. גם אנחנו לוקחים כדור (או כמה) כאשר כואב לנו.

שבוע קודם לכן, במהלך הופעה באטלנטה, סבל פרינס מ"שפעת". כל ילד בענף יודע ששפעת זה יופימיזם לסימפטומים של נזלת חום וכאבי בטן, שמפתחים מכורים כתגובה לפרקוסט ולדומיו. עד כדי כך שהמטוס הפרטי שבו טס הביתה ביקש רשות לנחות באילינוי וצלל 45,000 רגל ב–17 דקות (לא נעים). משדה התעופה נלקח פרינס על ידי שומרי ראשו לבית חולים, שם (כנראה) קיבל זריקה של Narcan, העוצר מיידית כל מנת יתר בתנאי שהפציינט נושם עדיין ומתחיל תהליך דמוי גמילה. זה המצב שבו החזירו אותו הביתה למינסוטה. אבל נדמה לי שאני הכי אוהב את ההכרזה ב–CNN, “ברגע זה ממש נגמרה הנתיחה לאחר המוות של פרינס". ברגע זה ממש. בעיני רוחי חשבתי על האיש הקטן והיפה שוכב עירום ותפור על שולחן נירוסטה עם ניקוז. תודה וולף.

לכל המצקצקים בלשונם: אפשר להביט במגיפת סמי המרשם כבמרוץ שליחים של אנשים ההולכים לאיבוד בתוך עושרם, פרסומם, חששם מכישלון וחוסר הכשרתו של אדם ממוצע להתמודד עם הפרמטרים הבומבסטיים של הצלחה. אנשים יצירתיים חיים בדיסוננס בלתי ניתן לגישור, בין החובה הקיומית להתעלות על עצמם ביצירתם הבאה לשאיפה לגיטימית לחיי משפחה. ככל שהשנים חולפות והתפקידים, הפרסים, הביקורות ושירי ההלל מצטברים, הופך הצורך לנצח את התפקיד הבא לכאב בלתי נסבל. את הכאב הזה למדו דורות של שואוביז לשכך באמצעות פרמקולוגיה חוקית ופסבדו–חוקית או בעזרת סמי רחוב, שזמינותם מעידה על גבולותיה הפרוצים של אמריקה ועל מחירם היורד. מול מלחמת החורמה שהכריז ה–FDA האמריקאי, הגוף האחראי על תרופות, נגד תרופות המרשם הפופולריות כגון: OxyContin, Vicodin, פרקוסט ואחרות, שיצאו מכלל שליטה והן הקביים שמיליוני אמריקאים משתמשים בהם כדי לעבור את היום.

אנשים חיים עם רמות שונות של כאב כל חייהם. לעתים נדמה שבאמריקה השאיפה להדביר את הכאב בכל רמותיו גדולה מאשר במקומות אחרים. זה מסביר את העובדה שחלק הארי של הפרסומות בטלוויזיה עוסק בתרופות מרשם וללא מרשם (over the counter), ולגאות המדהימה בהשקתן של תרופות חדשות שעברו את אישור ה–FDA לשימוש. התרופות הללו, ביולוגיות ברובן, הוכיחו עצמן כאפקטיביות למחלות כרוניות קשות שעד היום לא היה להן מזור.

אחד הפרמטרים לבדוק את האפקטיביות שלהן היא הכמות הגדולה (והמפחידה) של תופעות לוואי, שהן פועל יוצא של השימוש בהן. אחת התרופות הוותיקות (בת 10) שמציעה פתרונות דרמטיים היא Humira, שנועדה במקור לבלימת דלקת פרקים ונטרול הכאב הקשה המלווה אותה. במשך עשור של שימוש ב–Humira הסתבר שהיא עוזרת גם למחלות מעיים כקרוהן, מעי רגיז ואחרות. אבל התועלת ב–Humira מתקזזת עם רשימה אינסופית של תופעות לוואי אפשריות: סכנה מוגברת ללקות בסרטן הלימפה ושיבוש מערכות אחרות בגוף, רשימה מדאיגה ומסוכנת. והדברים נכונים גם לגבי תרופות ביולוגיות אחרות.

הנה שאלה לגיטימית: האם אתה רוצה ליטול Humira על תופעות הלוואי שלה או משכך כאבים נרקוטי, כמו Vicodin למשל, שקדם לה בטיפול בכאב? תרופות המכילות מורפין סינתטי ממכרות ללא יוצא מן הכלל. אדם נכנס לניתוח ברך או חוט שדרה, עוזב את בית החולים עם מאה כדורים וכשהוא מסיים את השימוש בהם הוא מכור לתרופה. זה עד כדי כך פשוט ונחרץ.

במשך עשרות שנים נשענה הרפואה האמריקאית על שימוש פרוע וחסר אחריות בתרופות נרקוטיות נגד כאב, תחת ההגדרה “הנהלת כאב". עשרות מיליוני אמריקאים לקחו נרקוטיקה נגד כאב לגיטימי והמשיכו לקחת מכיוון שלא יכלו להפסיק. כדי לענות על הצורך הזה היו זקוקים לשיתוף פעולה של הרופא, הכפוף לעתים לצרכים הכלכליים של יצרני הפרמקולוגיה. בוקר אחד קמה אמריקה והנתונים הראו באופן הברור והחד ביותר שהיא אומה החיה בתוך עננה נרקוטית. עשרות מיליוני אמריקאים והכדורים הקטנים העוזרים להם לעבור את היום והלילה. הסטטיסטיקה הייתה מבהילה, כ–100,000 אמריקאים מתו ממנת יתר של תרופות מרשם בעשור האחרון. היקיצה מההזיה הנרקוטית הייתה דרמטית.

כיצד סוכרים כעת את זרם תרופות המרשם של חולים מכורים שאינם יכולים בלעדיהן? מדובר בתרופות שאינך יכול להפסיק לקחת משום שקיבלת החלטה אמיצה. התסמינים של הגמילה עלולים להרוג אותך או לפחות להרוס את חייך. הנחת העבודה שלאנשים מפורסמים בעלי מהלכים בחברה קל יותר לקבל מרשם לתרופות שאותן כינו הסטונס “העוזר הקטן של אמא", הייתה רלוונטית עד צמיחתו של שוק שחור לתפארת של התרופות הללו ומסחר במרשמים מפוברקים מטעם רופאים בעלי מוסר ואתיקה מפוקפקים.

אוקסיקונטין, התרופה הנחשבת לאויב הפרמקולוגי הגדול באמריקה, תיתן תמיד את אותו היי. מייצרים אותה במעבדה ואין סיכוי ש–10 מ"ג יהיו במקרה 20 מ"ג. בלי שמערבבים אותה עם תרופות וסמים אחרים, עשויה התרופה כך שרק מינון גבוה במיוחד גורם למוות. התמכרות אינה אופציה ומכורים יעשו כמעט הכל כדי לספק את החור הפעור בחייהם.

החלטת הרשויות לעשות סדר בבלגן הנרקוטי לפני כמה שנים הייתה למעשה הדיון המתאחר בחיים עם כאב כרוני, המקשים על הסובל ממנו למצות את כישוריו ולעמוד בחובותיו היומיות. מה שהיה פעם נושא פרוץ ונתון לשיקול דעתו הבלעדית של רופא המשפחה, הפך עתה לנושא הנמצא במעקב פולשני. מרשם לתרופות נרקוטיות ניתן רק מודפס; מרשמים לתרופות רבות (לא נרקוטיות), נשלח בפקס לבית המרקחת וכל שעליך לעשות הוא לקחת אותו. כעת עליך לראות את הרופא פעם בחודש ולהביא איתך את התרופות כדי שהוא בעצמו יספור כמה כדורים ברשותך, בניסיון לבדוק שאתה משתמש בהן על פי ההוראות ואינך מוכר כדור בודד ב–40 דולר.

לאומה שהתרגלה לנוחות בכל אורחות חייה, החובה להתייצב אצל הרופא היא מטרד. סקרים מראים שהכאב של פציינטים הנוטלים אופיאטים במשך חודש שכך אחרי כשבועיים, אבל התלות שלהם בתחושה של חיים ללא מטרד פיזי נותרת. אלה יעשו הכל כדי לא לקטוע את זרימת התרופה. הם מחליפים רופאים בתקווה שרופא חדש ירשום להם את התרופה שהרופא הקודם מסרב לרשום; אוכלוסיות חלשות יותר נדחקות לעבור על החוק, כולל פריצות ליליות לבתי מרקחת, מקרי שוד מזוין של תרופות וכדומה.

כחצי ממי שהשתמשו בתרופה נגד כאבים במשך 30 יום, ממשיכים להשתמש בה שלוש שנים לאחר מכן. 60% מהנוטלים משככי כאבים, תרופות הרגעה נגד חרדה ותרופות שינה נמצאים ברמת סיכון גבוהה. כ–6.8 מיליון אמריקאים קיבלו לפחות מרשם אחד לאופיאטים בין השנים 2009 ל–2013. אלה נתונים מעוררי נוסטלגיה בהשוואה לרף המגיפה הנוכחית.

במצב הדברים העכשווי, ועם מדיניות היד הקפוצה של ה–FDA, שהפעיל מערך פיקוח קפדני על רופאים החשופים לביקורות פתע ולבדיקת המרשמים שהם מספקים, נולדה מגיפת ההרואין הנוגסת באכזריות בניו אינגלנד. קשה לחשוב על אזור יפה המציע איכות חיים טובה יותר מצפון–מזרח אמריקה. אבל לפני כמה שנים הכריזה כותרת ראשית ב”טיימס" על מגיפת הרואין במדינת ורמונט. עיירה בשם ראטלנד ובה 17,000 תושבים, שהייתה פעם מופת לחיים איכותיים ומשכה משפחות צעירות, הפכה למכת מדינה. סוחרי סמים מקומיים השתלטו על בתים בטבורן של שכונות יוקרה איכותיות והם מנהלים משם את עסקיהם.

הרשויות ניסו להתעלם מהיקף התופעה ומהשפעתה על החיים בעיירה שתושביה החלו לנטוש אותה, עד שהתארגנות ספונטנית של אזרחים הכריזה על מלחמת חורמה בנגע. ההתארגנות הזאת הניעה את מושל ורמונט להקדיש את נאום “מצב המדינה" שלו לבעיית הסמים שאותה כינה “משבר הרואין קטסטרופלי". רוב מדינות ניו אינגלנד, ומיין בראשן, מדווחות על מספרי שיא של מקרי מוות כתוצאה משימוש בסמים. מי שסמים מוכרים אינם בהישג ידו - מאלתר.

במציאות החדשה קל יותר לקנות הרואין ברחוב מאשר לקבל תרופה נגד כאבים מרופא. הרואין זול יותר מכדור בודד שמחירו מופרע. קל יותר לרשויות החוק להשגיח על רופאים מאשר על סוחרי סמים. מדינה כמו מיין למשל, עם חוף ארוך ומפורץ, תעשיית דיג גדולה וגבול פרוץ עם קנדה, מזמינה הברחות. החומה שדונלד טראמפ רוצה לבנות על גבול מקסיקו, לא תבלום את חדירת הסמים לניו אינגלנד.

הקרב על הנרקוטיקה מפלג את הרפואה. מה יעלה בגורלם של חיילים פצועים וקטועי איברים החיים על משככי כאבים? מי יעזור להם להתמודד עם הקשיים הנערמים בדרכם להשיג את התרופה הנרשמת להם כדין? מיהו הסנגור של מיליוני חולי סרטן, כולל סופניים, שמורפין הוא הדרך היחידה שלהם לשמור על רמה מסוימת של חיים ללא כאב? פניית הפרסה החדה מחלוקה מופקרת וכאוטית של תרופות ממכרות למדיניות יד קפוצה היא דוגמה להיעדרו של האמצע בחיים באמריקה. במשך שנים רבות מדי דחתה אמריקה את ההחלטה על מדיניות אחידה כלפי סמים קלים והמסחר והשימוש בהם. תחילתו של תהליך לגליזציה מבשר אולי את תחילתו של עידן שבו האפשרות לרכוש סמים קלים באופן חוקי תהפוך את המרדף אחרי סמים קשים יותר למוגבל יותר, אם לא מיותר.

התמונה מכוערת יותר ממה שכתבתי עד כאן. בידי תעשיית התרופות תכשיר סותר נרקוטיקה הניטל בשאיפה או בזריקה. כמו זה שהחיה את פרינס באילינוי. בקווים כלליים ביותר, מנת יתר היא נטילת כמות גדולה של תרופות המשפיעה על האזור במוח השולט בפעולת הנשימה. כאשר פעילותו של אזור זה מואטת או נעצרת, אנחנו מפסיקים לנשום. כל מי שלקח כדורים רבים ועדיין נושם - הזריקה הנ"ל תשיב אותו לחיים מיידית.

מדוע שלא יהיו בבתים המועדים לפורענות כמה משאפים כאלה? הילרי קלינטון דיברה על הצורך בהם במערכת הבחירות. ברני סנדרס מוורמונט, המדינה המסוכנת ביותר, עיווה פניו כמו דודתי והודה שאכן עסקינן בבעיה חמורה ביותר, אבל לגבי דידו לא חמורה יותר מהצורך להשמיד את וול סטריט בהפצצה אווירית.

מסקר שנערך בעיירה קטנה בניו אינגלנד, עלה שהשימוש ב–Naloxone (אחד השמות של התרופה המחיה) הוא אופטימלי. מתוך 258 מקרים של מנת יתר שפרמדיקים או שוטרים מצוידים בתרופה נקראו להציל, שמונה מהקורבנות מתו בטרם הגיעה עזרה ואילו 250 אחרים ניצלו והתאוששו. במדינת ניו יורק לבדה נרשמו בשנים 2013–2014 יותר מ–27 מיליון מרשמים למשככי כאבים נרקוטיים. בשנת 2004 היו בניו יורק 341 מקרי מוות מאופיאטים. בשנת 2013 היו 1,227. מנת הרואין שעולה בניו יורק 6 דולר עולה בניו אינגלנד בין 30–40 דולר, שזה עדיין חצי ממה שעולה תרופת מרשם הנמכרת ברחוב.

תופעה חמורה לא פחות היא העובדה שבידי הפרמקולוגיה נמצאת תרופה נרקוטית אפקטיבית כמו Vicodin ואחרות, ללא האפקט הממכר. החומר הממכר אינו נרקוטיקה אלא חומרים אחרים המעורבבים בתרופה. התרופה החדשה, שנבדקה ונמצאה ראויה לשימוש בידי הרשויות הרלוונטיות, אינה נמכרת עדיין והרופאים אינם יכולים לתת לה מרשם. לכמה ניחושים זקוק הקורא הממוצע כדי לנחש במה דברים אמורים ומי בולם בגופו את צינור האספקה הזה?.

פרינס. בתום שלושה ימי שידורים מקיר לקיר של קליפים ממיטב שיריו ועדויות דומעות על כישרונו ואנושיותו, כולל ביקור בכנסייה שבה נהג להתפלל, ואחרי שהתבשרנו שהנתיחה לאחר המוות עברה בשלום ופרינס עדיין מת, לפנינו שבועות של ניחושים פרועים, נחותים ולא חדשותיים על נסיבות מותו. תנו לאיש מקצוע דגימת דם ומיקרוסקופ והוא יפרט לכם מה היה בדמו של פרינס בתום יום העבודה. נדמה לי שרמת הקריאטינין והכולסטרול בדמו אינם רלוונטיים בשלב זה. אבל מה ישדרו בטלוויזיה עם התשובה תימסר מיידית? במקביל לתיאור מכמיר לב ו"כמה מרגש, משפחתי ומאחד זה היה" של שריפת גופתו בידי מי מהנוכחים, מסתבר שפרינס לא השאיר צוואה.

על פתיחת קרב הירושה בין אחיו למחצה ואחרים הכריזו ב–CNN בהתרגשות גדולה. מהי עיתונות אם לא ההבטחה שיהיה לנו על מה לדווח ובמה לדוש, ויפה שעה אחת קודם. מובן שיהיו פיגועים, ייפלו מטוסים וטראמפ ידבר על נשים מדממות. אבל את הרובריקות שבהן מאכילים את המפלצת עדיף למלא מראש במקום להמתין להתלקחויות ספונטניות. פרינס יכול לפרנס אותנו עד יוני לפחות.