סלפיש: האם קרוב היום, תוהה פרשננו לענייני אמנות רחוב, שבו יוצבו פסלי מנהיג המדינה וכיכרות הערים ייקראו על שם רעייתו, עוד בחייהם, בכבוד שנוהגות ארצות נאורות במנהיגיהן? ואיזה סופר צללים ייבחר לכתיבת האוטוביוגרפיה של המנהיג (שיקראו לה אולי: "אני, ברירת המחדל") כסיכום ההיסטוריה הצודקת של המדינה ושלו, משגרירותו באו"ם ועד לרה"מותו האינסופית היום, בלי מחר ברור, כשהוא מקרקס את ישראל, המזה"ת וכל העולם? ומתי ייתלו בשערי הערים יריעות עם הכתובות "רק הוא יכול", "אני משיג כל מה שאני רוצה" ו"לא כל אחד רשאי לעשות זילוּת לשואה ולצה"ל"?
 
מהכרתו המוחלטת ש"המדינה היא אני" (ההמשך של הציטוט מהלקסיקון הידוע לשמצה, "עם אחד מדינה אחת", שנשלף כנראה על ידי תא"ל במיל' השרה רגב, במופע האימים שניהלה בערב יום העצמאות), המנהיג ממשיך לשכתב את המציאות, מחליף עובדות, מפחיד ומגניב לסירוגין (בשידור העצמאות הבהול שלו טבל בהצלחותיו וגם כישלונותיו תוארו כהישגים). אולי הוא בודק את מספר הפעמים ש"אני", גוף ראשון יחיד, או "אנחנו", הצנוע יותר, גוף ראשון רבים, מופיעים בכתובים; מברר היכן יתחוב שוב את ייחודו כ"מר טרור" ואת הדרך שבה סיכל בממוקד, באמריקאית משובחת ואמיצה, את המתנכלים לו. 
 
בינתיים, כמנהגו, שב לאיים בשואה אירנית, להגיד "לא!" לכל הצעה של ועידת הסדר עם הפלסטינים, לגנוב קרדיטים מהצלחות של אחרים ולהטיל אחריות לכישלונותיו על אחרים; להסית, לפלג, לסכסך ולהפחיד; להשתמש ברגשותיו כאח שכול וכאבא לחייל, למנות ועדות חקירה ולהשליך לפח את מסקנותיהן ועוד נותר לו זמן לעשות סלפי של שני אזרחים מרוצים, הוא והיא, כשברקע. במטושטש, עמישראל ועתידו.
 

תאבי כיסאות

פוטו־פיניש: יצחק הרצוג סיים את דרכו כמנהיג אופוזיציה ערכי בהתנהלותו השגויה, מהרגע שקיבל דיווידנדים מהתאחדותו עם ציפי לבני, לפני הבחירות, מציינת כתבתנו לענייני הגה, נהיגה והנהגה. מנהיגותו עלתה לו לראש. היום, מה חבל, הוא חדל אישים וחדל פירעון - ונתניהו יכול לקבל בזול את הבוז'י וכמה מתאבי הכיסאות במפלגתו, בעזרת ניסנקורן והוועדים שלו, ולאיין את המחנה הציוני, כמו שעשה לברק ולמופז; כמו שהוא מנסה לעשות לתקשורת, ליעלון, לכחלון ועוד. "גם אני רוצה לאחוז בהגה המדינה", מצייץ בוז'י. אבל אם ייכנס לקואליציה יקבל מקסימום יד אחת, ימנית, על ההגה, כי ידי בנט, שקד, אריאל ויריבלקין כבר אוחזות בו בכוח. הרצוג אמר שביבי מוכן ללכת לקראתו. ללכת אחורה לקראתו, הכוונה.
 
כשבמפלגתו זועמים שהוא מנסה לקנות שותפות קואליציונית בעבור נזיד פטריות רעל, קם אראל מרגלית, שמאבחן את המציאות, וקורא לסלק את המנהיג שכשל. כדאי לקחת אותו ברצינות הראויה ובמגבלות הראויות, אך הוא לא יוכל לפעול לבדו. הוא חייב לשנות התנהגות כלפי ציפי לבני, המנהיגה היחידה בנבחרי "המחנה", ולשתף פעולה עם שלי יחימוביץ', עומר ברלב (עוד בזבוז של כוח ותבונה), מיקי רוזנטל, עמיר פרץ, סתיו שפיר, איציק שמולי וטובים אחרים. כולם מבינים איך תתפורר מפלגתם על עקרונותיה ונבחריה, אם הרצוג יסחוב מוועידת המפלגה תמיכה לדרכו המשפילה לממשלה. ורק שלפיד, חלילה, לא יקדים אותו.