בשנים האחרונות יצא לבנות שלי לנסוע פעמים רבות לירושלים וממנה בקווי אוטובוס שמאוכלסים רובם ככולם בנוסעים חרדים. האוטובוסים הללו, תחבורה ציבורית לכל דבר ועניין, מחולקים בחלקם הגדול לשניים. בקדמת האוטובוס יושבים הגברים. מאחור - הנשים והילדים. לא פעם חזרו הבנות הביתה עם חוויות ועם סיפורים שדרשו ליבון ושיח משפחתי. בשיח הזה, קודם כל סביב עצם ההפרדה בין גברים ונשים, ניסיתי אני להיות הגורם הממתן. נכון, אמרתי להן, זו לא דרכנו. נכון, הסברתי, אצלנו לא מפרידים. אבל, ביקשתי, כל עוד האוטובוס מלא בנוסעים חרדים שמעוניינים בהפרדה מסיבות הלכתיות, ואף אחד שאתן רואות בעין לא נפגע ממנה, נסו לכבד את הסידור הזה ואל תעשו מהומות.
אלא שהעסק לא היה פשוט. פעם אחר פעם שמעתי סיפורים שהוציאו גם אותי מכלי. פעם אחר פעם המראות בקווים הללו הציקו לילדות שלי. הנוהל, כאמור, היה קבוע. בחלק הקדמי של האוטובוס יושבים גברים - פעמים רבות מדובר באברכים צעירים – וכשהמושב שלצדם נותר ריק, הייתה המגבעת שלהם תופסת את מקומה, שמא תתיישב שם מישהי בשר ודם שלא מכירה את הכללים. התופעה הזאת הייתה מתרחשת גם כאשר באחורי האוטובוס העומס רב, וכשנשים בהריון נאלצות לעמוד כל הנסיעה, נושאות על ידיהן ילדים קטנים. וזה המקום שבו גם מאמצי הסובלנות שלי הרימו ידיים.
למה נזכרתי בזה עכשיו? כי בליל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חזרה הבת שלי הביתה, שוב עם סיפור על אוטובוס ועל חרדים. כמה שעות קודם לכן היא נסעה לטקס שנערך בירושלים. בשעה שמונה, כשנשמעה הצפירה, עצר הנהג בצד הדרך וירד מהרכב כדי לעמוד. הבת שלי, שישבה בעומק האוטובוס, נעמדה במקומה. שאר יושבי האוטובוס, עשרות חרדים, המשיכו בענייניהם. חלק המשיכו בשיחתם, חלק דיברו בטלפון הסלולרי, חלק צעקו לעבר הנהג שימשיך לנסוע.
אני נזהר מאוד מהכללות, בטח כשמדובר בציבור כמו זה החרדי שהוא קורבן קבוע של הכללות וקורבן קבוע של מי שרואים את החרדים כולם כאילו הם נראים אותו דבר, חושבים אותו דבר ומתנהגים אותו דבר.
אלא מה? שעל נוסעי קו אוטובוס קשה לטעון שהם קבוצה קיצונית או עשב שוטה שלא מלמד על כלום. מדובר, בגדול, בסוג של מדגם מייצג. באנשים שנאספו לשם בלי להכיר זה את זה, כשמה שמחבר אותם זה הרצון להגיע אל אותו יעד. וכשפעם אחר פעם הם מתנהגים כך - בחוסר כבוד אל אחרים במקרה אחד, ובחוסר רגישות אל נשים שנאלצות לעמוד שעה ארוכה ובלבד שלא יתיישבו בקדמת האוטובוס, במקרים רבים אחרים – זה צריך לעורר מחשבות.
יש הרבה תהליכים חיוביים שעוברים על הציבור החרדי בשנים האחרונות. החרדים מעורבים יותר בחברה, מתגייסים יותר לצבא, יוצאים יותר ללימודים ומצטרפים יותר למעגל העבודה. יש בחברה החרדית הרבה מאוד דברים חיוביים, אבל אי אפשר להתעלם מהתופעות האלה. וכשהתופעות האלה באות מהמקום החינוכי, המקום שבו החרדים משקיעים הכי הרבה, צריך לדבר על זה.