דיבורים כמו חול: לא ברור מי יותר הפסיד מהתעלול הפוליטי של נתניהו

לא ברור מי יצא יותר נפסד מהתעלול הפוליטי של אתמול: יצחק הרצוג או הציבור הישראלי שזכה באביגדור ליברמן כשר ביטחון. אבל מעניין מה חושבים הבוקר חברי מפלגת העבודה על התנהלותם בימים האחרונים. האם הם מסתפקים בהטחת האשמות בהרצוג שלכאורה הכול באשמתו, או עוצרים לרגע כדי לעשות חשבון נפש קטן? מעניין אם הם יודעים איך הם נראים מבחוץ, אם יש להם טיפה של ביקורת עצמית או מודעות. חבל שבין פניני ה״שיח הציבורי״ שהם סיפקו לנו כשניהלו דיון סוער על מי יותר שקרן או אופורטוניסט, הם לא הקדישו דקה או שתיים למחשבה גם על המהות.

שלשום א-סיסי נתן נאום מדיני משמעותי, מגובה בקוורטט, אבל במקום התייחסות מדינית רצינית להזדמנות שאולי עומדת בפתח, נשמעו מכיוונם רק הערות ציניות שההם הטיחו אחד בשני. ״דברי א-סיסי נראים מתואמים עם נתניהו והרצוג, אפשר לחשוב שתכף יפרוץ פה שלום״, היו האמירות היחידות שהם הצליחו להפיק מעצמם. כולם כמובן מדינאים דגולים על הנייר, כל כך ממולחים שפשוט קראו לליברמן לנצל את פיצולם. הם שכחו שחדוות הקרב הפוליטי היא חיובית, כל עוד לא מתמכרים אליה וזונחים עבורה את העיקר. בתור מי שמתיימרים לייצג את השמאל, מה הציבור אמור להבין מהם? איך לדעתם צריך להתייחס לדברי א-סיסי, ואיך יביאו לסיום הסכסוך בדרך אחרת, שאיכשהו נתניהו ועכשיו גם הרצוג נכשלו ליישם?

נתניהו וליברמן חובטים במפלגת העבודה השסועה

מפלגת העבודה השסועה הפכה חזקה מדי בדיבורים, ולכן מאפשרת גם לנתניהו וגם לליברמן לחבוט בה ביתר בקלות. האירוניה היא שבהצעה לאחדות הייתה גם הזדמנות פוליטית, רק שכדי לנצל אותה חברי העבודה היו נאלצים לנצור לרגע את פעילותם הקדחתנית לפסילת רעיונות של אחרים, כדי להתייחס גם להיבטים טיפה יותר מעשיים. האם צריך לתת צ׳אנס ליוזמה הנרקמת? האם בדקתם לעומק לפני שצייצתם ״לא״? ואגב - ממתי א-סיסי הוא הספינולוג של ביבי? אולי יש מקום להתייחס למהות ולטובת המדינה במקום לצווח מספסלי האופוזיציה ולהפליא בסרטונים נועזים ובדימויים ספרותיים?

לכאורה, אלה שהתנגדו לאחדות מעדיפים לייצר אלטרנטיבה, אבל הגיע הזמן שבעבודה יבינו שהפיצול הפנימי גרוע יותר מחבירה כושלת לממשלה, כי הוא מונע מהם הצגת אלטרנטיבה רצינית. הם הזהירו את הרצוג לא לעשות את הטעות שעשה ברק, אבל לא חששו בעצמם לחזור על אותה טעות שעשו עם ברק בפעם השנייה. במקום להכפיש ולפצל, הם היו יכולים לדבר בקול אחד ולהשיג יותר. למשל - לעמוד מאחורי הרצוג, ולהבהיר שהתנאי לכניסה לממשלה הוא שגם הבית היהודי בחוץ, לטובת ממשלת ליכוד-עבודה-חרדים. הם אשמים בתוצאה המפוקפקת הנוכחית לא פחות מהרצוג ומנתניהו, למרות שתמיד קל להאשים אחרים.

מפלגת העבודה צריכה ללמוד לתמוך ביו״ר הנבחר שלה, גם אם הוא לא מושלם, אחרת לעולם לא תוכל להתנהל. הצעת האחדות חשפה לא רק את הספינולוגיה הרקובה של נתניהו, אלא גם את קרביה המסואבים של העבודה - מפלגה עתירת קולות, שבגלל שאינה מגובשת, לא מצליחה להיות קוהרנטית ולכן גם לא משיגה דבר.

סירבו לתת צ'אנס למהלך מדיני

בין אראל מרגלית הקפיטליסט לשלי יחימוביץ׳ הנושקת לקומוניזם, מזה זמן לא ברור מהי האידאולוגיה המוצהרת של המפלגה. גם בהיבט המדיני - אם האידאולוגיה הייתה ברורה ובה הייתה מושקעת האנרגיה, היה קל יותר לקבל החלטה. באילו תנאים יסכימו להיות חלק מהממשלה? האם הם בעד פתרון שתי המדינות ומוכנים לשלם עליו מחיר? כי אם כן, איך תתרץ המפלגה בפני בוחריה את סירובה לתת צ׳אנס למהלך מדיני עליו היא מברברת את עצמה לדעת? הכול דיבורים.

הייתה הזדמנות בפתח - אם חברי העבודה היו רוצים להשפיע, מדוע לא העמידו תנאים? מדוע לא קבעו דדליין מעשי? אם היו נוכחים שהתנאים לא התמלאו בתוך חצי שנה - היו יכולים לפרוש בקול תרועה רמה ולבוא לציבור עם הצהרה שיש מאחוריה גם שביב עשייה: נתנו צ׳אנס להסכם אזורי, אבל נתניהו לא מסוגל להוביל אותו, אז תבחרו בנו, ואנחנו נוביל ליישום ההסכם הזה בבחירות הבאות. אבל בעבודה משום מה מתעקשים להתעסק בפוליטיקה קטנה ובסיסמאות במקום במהות.