כשלאה רבין אמרה "בא לי לארוז מזוודה וללכת מכאן", הבנתי מה ההבדל האמיתי בין מי שציוני לבין זה שאינו ציוני. זה לא קשור לדרגה שלך במילואים, או למור"קים (מורשת קרב) שלך מהתעלה. זה לא אם אתה קיבוצניק מהשמו"צ או מתנחל מגב ההר. זה לא משנה אם את ספרית או אלמנת ראש הממשלה. זה רק עניין של אהבה.
ציוני אמיתי אוהב את מדינת ישראל ואת ארץ ישראל ללא תנאי. ואלוהים יודע כמה זה קשה. מעבר לפיגועים ולמלחמות, לשחיתות ולערסים, לטינופת ולבוטות השיח, לקושי על כל צעד ושעל, ליוקר המחייה ולאוזלת היד, לתסכול מול הרשויות ולתסכול מול שמיים, הציוני לא יעלה על בדל מחשבתו אפשרות לא להמשיך לחיות כאן ולהיאבק בכל אלה מבפנים.
נכון, אני מוצאת שבשמאל קל יותר להרים ידיים. שכל הקשיים האלה מאפילים על האהבה, כי מסתבר שהיא לא חזקה מספיק. אולי שורשיה לא עמוקים מספיק. אולי החלומות על הגאולה מעורפלים לנוכח המאבק היום יומי. אבל גם בימין הקיצוני ביותר אני רואה לפעמים את הייאוש. אני חלילה לא מקלה ראש בקשיים הללו, אבל אני רואה בהם אתגר.
היום סיפרתי לבני שהוא דור עשירי בארץ ישראל. הסברתי לו מה זה אומר. הוא הזדקף קצת בכיסא וחייך חיוך קטן. לא חשבתי באותו רגע אם הוא יישאר כאן לעד ויילד את הדור האחד עשר בארץ הקשה הזאת, כי זאת בכלל לא שאלה. ברור שהוא יישאר.
מי שראה את מנהיגיו מגרשים יהודים מארץ ישראל ונשאר, מי שבכה ונשאר, מי שנקרע על ידי חיילים ושוטרים שנשלחו על ידי ממשלת ישראל ונשאר, הוא יקום ויצעק וישנה וידאג שזה לא יקרה שוב. מי שילך – שילך. המילה שלו לא תיחשב בספירת הקולות ההיסטורית.