המשבר שיצר השר נפתלי בנט, שאיים שלא יתמוך בהרחבת הממשלה אלא אם כן ייקבעו נהלים ברורים לעבודה מסודרת של הקבינט, אינו מלאכותי. זה משבר חוקתי ותביעותיו של בנט, אף שבדרך כלל יוצרות אצלי התנגדות, יש בהן ממש במקרה הזה.
אחת התביעות שלו מתייחסת למינוי מזכיר צבאי לשרי הקבינט. יש כזה לראש הממשלה וגם לשר הביטחון. אז מדוע לא גם לשרי הקבינט?
למזכיר צבאי יש ערך רב בנקודות משבר ביטחוניות. גם דרישתו של בנט ששרי הקבינט יקדישו זמן ממושך יותר למילוי תפקידם בקבינט הביטחוני, היא הגיונית, חוקתית וצודקת.
קצת רקע: שלא כמו בארצות הברית, שם נקבע בחוקה כי המפקד העליון של הצבא הוא הנשיא, אצלנו חוק יסוד: הצבא קובע ש”הצבא נתון למרות הממשלה”.
מעשית, כדי לא להכביד על תהליך קבלת ההחלטות, הממשלה מעבירה את סמכויותיה הביטחוניות אל חברי ועדת שרים לענייני ביטחון, המכונה גם הקבינט. “הממשלה רשאית לפי הצעת ראש הממשלה להוסיף חברים לוועדה ובלבד שמספר חברי הוועדה לא יעלה מחצית ממספרם של חברי הממשלה”, נכתב בלשון החוק.
בהיבט החוקתי, שר הביטחון הוא בעצם איש הקשר שבין הקבינט לבין הצבא והרמטכ”ל, אך תמיד בראש הפירמידה עומד הקבינט. לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון. הקבינט הוא המפקד העליון. כך קובע החוק שלנו.
מובן שהקבינט יכול להסמיך את ראש הממשלה, את שר הביטחון וגם שרים אחרים לפעול מכוחו ומסמכותו. כך, למשל, כאשר הקבינט מאשר פעולה צבאית, הוא רשאי להסמיך את ראש הממשלה ושרים נוספים לקבוע את המועד המדויק של הפעולה ואפילו את שיטת הפעולה ואת סדר הכוחות.
אלא שאליה וקוץ בה. ידענו זאת עוד קודם לטיוטת דוח מבקר המדינה בעניין צוק איתן ואנו יודעים זאת ביתר שאת עכשיו, לאחר שטיוטת הדוח דלפה - לשרי הקבינט אין תמיד רקע או כלים מקצועיים ואפילו לא מידע כדי לקבל החלטות ביטחוניות מורכבות.
בחזרה למשבר: קשה להעריך כיצד הוא יסתיים, אך אין ספק שיש הכרח וצורך לשפר את תהליך קבלת ההחלטות של הקבינט בנושאים החשובים ביותר של חיינו הציבוריים: מלחמה ושלום.
מובן שהצפת הנושא ורגעים שבריריים אלה של הרחבת הממשלה נובעים מעיתוי רגיש וממתיחות פוליטית של בנט, אך הדרישה לכשעצמה היא צודקת ובמקומה והיא לטובת ביטחוננו הלאומי.