לונדון, הסוויטה העליונה במלון "דה וולסלי" הנחשב, בעל החזות הבלויה והפנים המפואר. כמו קבצן המחזיק בשלושה חשבונות בנק עתירי ממון. אני והוא על המיטה הרחבה לאחר מעשה, השלישי במספר, והשמש אפילו עוד לא בשיאה. סלחו לי על הכנות, כן? הוא אוסף אותי אל חיקו ומצית סיגריה. אני שונאת את הריח, אבל לו מותר הכל, ההילה האופפת אותו מכפרת על כל חטא, קטן כגדול. פעם, כשסיפרתי עליו לחברה, היא צחקה בפני ואמרה לי שהוא איש פשוט, אפילו מגלומן, ואני היחידה שמבחינה בהילה המדומה הזו. לא עניתי לה, אי אפשר להעביר תחושות. אנחנו עירומים ושותקים. בוהים יחד בתקרה היפה של הסוויטה. מצוירים עליה שלושה מלאכים, אוחזים ידיים וחגים במעגל סביב תינוק חדש שנולד. הוא מחייך ובאישוניו לבבות.
"זה קופידון", אני אומרת. "איך קבעת?", הוא שואל. "תראה", אני מצביעה מעלה, "יש לו לבבות באישונים ושני חצי אהבה מונחים בידו. ברור שזה הוא".
הוא שואף מן הסיגריה ואומר "את נחפזת להגיע למסקנות, בכלל לא בטוח. את לא יכולה להיות בטוחה בכוונה של הצייר". "נו, אבל באמנות מי צריך להיות בטוח?", אני שואלת. "אף אחד, ילדה, בואי אלי", הוא אומר ומכבה את הסיגריה.
אני מסתובבת, גבי פונה אליו. הוא מחבק אותי מאחור. אני מרימה את ידי, מכווצת מעט את עיני, מצביעה לעבר עיני התינוק ואומרת "גם בלי העיניים זה קופידון". הוא צוחק, "איזו עקשנית את", מרים גם את ידו ואוחז בידי. עכשיו כלל לא רואים את התינוק, יש רק שתי ידיים באוויר וקרן אור קטנה שבאה מן החלון ועוטפת אותן. "אנחנו הרמוניה מושלמת", אני קובעת. הוא שותק. אני חושבת שאולי, לפעמים, אני מאדירה את האהבה שלנו יותר מדי.
הוא מתרומם מהמיטה, עירום, מתמתח ומשמיע אנחת עונג. "יאללה גברת, מספיק בטלנות, בואי נצא לאכול משהו, עוד מעט צהריים". כשאני מסירה את השמיכה מעלי, צלילי המים מהמקלחת כבר נשמעים. הוא פוצח בשיר איטלקי. אני צוחקת. קולו מאפיל על זרם המים ואני בטוחה שגם מחוץ לסוויטה שומעים אותו.
אני מסיטה את הווילון, מתגלה נוף לפארק שומם. אני לא מפחדת להיחשף במערומי. קרני השמש חודרות את החלון ומחממות חלקים בגופי. קולו ברקע ובקבוק שמפניה מוטל על הרצפה. הפארק הגדול משכיח ממני אורבניות ומשיב לעיני את יופיו של הטבע. אני שוכחת ממידות גופי, מהחרדות לגביו ומהשפע שלו. לרגע העולם יכול להיעצר. אני לא צריכה כלום חוץ מהקול המזייף בחדר ומהנשיות שמתמקמת בי אט־אט. אני מסתובבת וצועדת אל המקלחת. הוא בדיוק יוצא. "שמעת אותי שר?", הוא צוחק, "זה פברוטי הגדול".
"לי זה לא נשמע כמו פברוטי. זוז, שלא ייצאו לי כל האדים".
הוא חוסם את מעברי אל המקלחת. "אז תני לי נשיקה". אני אפילו לא מתווכחת. פעם, כתב אלתרמן לאהובתו, "אחכה לך כמו נעלייך". בכל פעם שידו על העליונה, טוב, בכל פעם שהוא מבקש משהו ואני נעתרת לו, המשפט הזה נמצא בראשי.
אני נושקת לו ונכנסת למקלחת. מסבנת את גופי באחד הסבונים. לא טרחתי לקרוא אם זה שמפו, קונדישנר או סבון רחצה. ריחו טוב וזה מה שחשוב. המים מטפטפים על ראשי. אני נשענת על אריחי האמבטיה, חושבת לעצמי שטוב יותר לא אוכל לבקש לעצמי.
אחר כך אני לובשת שמלה פשוטה, מפדרת מעט את פני, מורחת ליפסטיק ורוד. אנחנו יוצאים מהסוויטה, הוא אוחז בכתפי ומצמיד אותי אל הקיר, תחת דיוקן גדול של בטהובן הזועף. דמותו תמיד הפחידה אותי. "חייכי", הוא מוציא את המצלמה שלו. ואני עומדת על קצות אצבעותי ועושה כאילו אני מנסה לנשק את בטהובן. "מצוין! לפנתיאון!", הוא מביט בצג המצלמה שלו וצוחק.
אנחנו יורדים במעלית. פקיד הקבלה מחייך אלינו בזמן שאנחנו מפקידים בידו את כרטיסי הכניסה לחדר. "נו, אתם נרגשים לקראת הערב?", הוא שואל. האיש שאיתי משיב "כמו בכל ערב בלונדון היפה". הפקיד ממלמל משהו, "שיהיה לכם יום טוב".
האינסטינקטים שלי מתעוררים, משהו לא טבעי פה. אנחנו יוצאים מהמלון ומטיילים בשדרה. "מה יש בערב?", אני שואלת. "הוא הרס לי את ההפתעה, קניתי לנו כרטיסים לאופרה".
"אופרה?", אני שואלת. "כן, תספגי קצת תרבות, תרבות אחרת, הגיע הזמן". הוא אוחז בידי. אלה הפעמים שבהן אהבתי אליו דועכת ובמקומה נכנסת הסלידה מהתנשאותו. "גם על ראשי ממשלה הוא מתנשא", אמר לי פעם חבר משותף, "אל תיפגעי ממנו". החזרתי לו "כבר הייתי באופרה, לא מצאתי בזה עניין".
הרחוב סואן. אישה אחת, בת 40, בשמלה צהובה עם נקודות לבנות, מביטה בו. המון מפלרטטות איתו. הוא אינו צעיר, כבר מנופף ל־50 לשלום, ובכל זאת, יש בו רוח נעורים וצ'ארם לא מוסבר. אני נועצת בה מבט חד והיא ממשיכה הלאה. הוא צוחק, צחוק מתגלגל ועמוק. "איזו ילדה את", הוא מחבק אותי, "באיזו אופרה היית".
"אאידה", אני מתגאה. "באמת? הלכת לאופרה בלעדי? מי לקח אותך?", הוא שואל, ובקולו אני שומעת קנאה, אולי משום שהלכתי עם מישהו אחר, או בשל כך שמישהו אחר ביתק את בתולי התרבות שלי. "מישהו, מזמן", אני לוחשת ולא מגלה לו שזה היה חלק מחוג דרמה שבו השתתפתי לפני שהתגייסתי.
אנחנו נכנסים לאחת המסעדות ומזמינים ארוחת בוקר אנגלית. את הסעודה אנחנו מעבירים בשתיקה. אנחנו עולים חזרה אל החדר, מתפשטים ונשכבים במיטה. רגע לפני שעיני נעצמות אני שואלת אותו אם הכרטיסים היו יקרים?
"מה זה משנה, הכל הבלים, אבל מהמקומות שלנו תוכלי להבחין אפילו בזיעה של הטנור", הוא לוחש, מחבק אותי ונרדם. אני נזכרת בסולו שלו קודם לכן במקלחת, צוחקת לעצמי ונרדמת גם כן.
פקחתי עיניים, אין עוד קרני אור מהמרפסת. אני מתיישבת במיטה, "את יפה גם כשאת מתעוררת", הוא אומר. מעולם לא ראיתי אותו כך. לגופו חליפה שחורה, מגוהצת ומהודרת, כאילו נתפרה בדיוק למידותיו. הוא נועל נעליים שחורות מבריקות וריחו ריח בושם טוב. "וואו", אני פולטת.
"אני יורד לטרקלין הסיגרים לחכות לך. יש לך חצי שעה ואנחנו יוצאים, תהיי יפה", הוא אומר ונושק על לחיי. כל שאני רוצה הוא לאחוז בדש החליפה שלו ולמשוך אותו אל המיטה, אלי. אבל מתאפקת. אני לבד בחדר, כבר אחרי מקלחת, פותחת את מזוודתי, מוציאה כמה שמלות ובוחרת את האדומה. זו שתמיד רציתי ללבוש אך מעולם לא העזתי. שמלת קטיפה ארוכה, עם שאל קטן מאחוריה, מחשוף נדיב אך מרמז, וסיכת לב קטנה באמצעו.
עכשיו איפור. במשך חצי שעה אני מורחת מייק־אפ ומדגישה את עיני. מתיזה על עצמי מעט בושם, לוקחת תיק קטן ויוצאת מהחדר. אני מביטה שוב על דיוקנו של בטהובן, הפעם הוא נראה פחות מאיים. אני שואלת "יפה?". הוא לא עונה, שתיקה כהסכמה.
נכנסתי למעלית. בתוכה עומד בחור. הוא לא רחוק מגילי, בתחילת ה־30 לחייו, אני משערת. הוא מברך ב"ערב טוב", אני מברכת בחזרה. "אילו ידעתי שיש נשים כמוך במלון הזה, הייתי נשאר עוד כמה לילות".
אני מסמיקה, מודה לו ושותקת. בארץ אני פלרטטנית־על, אבל השפה הזרה עוצרת אותי, לצערי. האיש שאיתי כבר מחכה למטה, בכורסת עור. הוא מתפלפל עם עוד אדם לבוש בחליפה. כשהוא מבחין בי הוא נפרד ממנו ומתקדם לכיווני. לא אומר מילה, רק מניף את זרועי ומסובב אותי. אחר כך נותן בי מבט ארוך, מלמעלה עד למטה, ואנחנו יוצאים מהמלון. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל אישור על המראה שלי. מבין כל הגברים שאני מכירה, הוא היחיד שממנו אני נזקקת לאישור, ורק שוכן מרומים יודע למה.
בירידה מהמונית נגלה מולי מחזה מרהיב: בניין גדול, עתיק, מואר בתאורה זהובה. "בית האופרה המלכותית", כתוב בחזיתו. אנחנו נכנסים פנימה, הידיים שלנו שלובות. במבואה לפני האולם עומדות נשים בשמלות לא פחות מפוארות משלי יחד עם הגברים שלהן.
"צריך להיכנס", הוא אומר. "מה אנחנו הולכים לראות?", אני שואלת. "נקבה ערמומית, כמו רובכן, בואי יפה שלי", הוא ממשיך. אנחנו נכנסים אל האולם, המפואר שראיתי בימי חיי. קירות בורדו עם פסי זהב, כיסאות מרווחים ומרופדים ובמה שלא נגמרת.
"שמשון ודלילה", נכתב בשלט מעל הבמה. אני צוחקת כשאני מבינה סוף־סוף למה הוא התכוון. החושך יורד. "תיהני", הוא לוחש, ואני נושקת לו בחטף. אישה מבוגרת שיושבת לידי נותנת בי מבט מזהיר, שלא אעז להפריע את שלוות האופרה שלה.
המערכה הראשונה עוברת במהירות. אני כמעט לא מתרכזת בעלילה, התפאורה מרחיבה לי את הלב. הפסקה קלה והנה מערכה שנייה. שמשון ודלילה שוכבים במיטת אפיריון מפוארת, דלילה מלטפת את גופו השרירי ומבקשת "גלה לי את סוד כוחך, אהובי".
שמשון מסרב. אז היא מבקשת שוב, נוגעת בו קצת יותר ושרה "הוכח לי שאהבתך ראויה, גלה לי מאין כוחותיך". שמשון, כמו מהופנט, מגלה לה.
מערכה שלישית. שמשון כבול בשרשראות, עוצם עיניו ומתחנן לאל הגדול שישיב לו את כוחו. המבנה מתמוטט והורג אותו יחד עם כל שוביו, הפלשתים. המסך יורד, סוף.
בחדר, באותו הלילה, הוא בא מאחורי והסיר ממני את שמלתי. לחש באוזני "נו, גלי לי, עם מי נהנית יותר, איתי או עם הבחור הקודם?".
נתתי לידיו לעבור עלי, הבטתי לתקרה בזמן שנשק לצווארי וקרצתי אל המלאך הקטן עם הלבבות בעיניים. "איתך, זה תמיד היית רק אתה".
כשהוא סובב אותי אליו, הבטתי בעיניו הלא ראויות לאהבתי הראשונה. לחשתי "מספיק דיבורים, עכשיו הדרן".
ונשקתי לו.