הפעם, חברים, לכבוד ל"ג בעומר, נעסוק בנושא פילוסופי רציני ונדבר על מהות החיים. ובכן, מהם חיי אדם? רבים וטובים נדרשו כבר לשאלה הזאת והעמידו לא מעט תיאוריות שלא מספקות את הסחורה. למה לא מספקות? כי הדבר היחיד שבטוח בחיינו הוא המוות - וכל עוד אנחנו לא יודעים מהו המוות, לא נוכל להגדיר את החיים.
למרות כל האמור לעיל, אני מרהיב עוז בנפשי לנסות: החיים הם פרק הזמן שחלף מהרגע שבו הפסקת לחגוג את ל"ג בעומר לרגע שבו אתה אנוס לחגוג אותו שוב עם ילדיך.
עלי להודות שמעולם לא אהבתי את החג הזה. זה לא הרקע ההיסטורי המפוקפק, אלא בעיקר הריח. יכול להיות שאני לא מפותח מספיק, אבל המוח החייתי שלי מזהה עדיין ריח של אש עם סכנה. אני לא אוהב תפוחי אדמה שהושחלו על חוט ברזל ונקברו בין הגחלים רק כדי לגרום לילדים כוויות בלשון, לא אוהב את הלכלוך, שונא את הכתמים השחורים המגעילים שנשארים במקום המדורה, מתעב את הפירומנים המתלהבים שבשיא הערב יחפשו כל חומר מתכלה כדי להשליכו לאש, אני לא אוהב את מי שמחכים לחג הזה כדי להסתפר, להתגלח או להתחתן (בעיקר אותם!), ומרשמלו עושה לי בחילה.
זה מוזר, מפני שעל אף היותי חסר אמונה בכוח עליון, הרי שאני מקיים יחסים טובים עם מסורת ישראל: בראש השנה אני מקווה באמת ובתמים, גם אם לשווא - שהשנה הכל יהיה אחרת, יום הכיפורים הוא הזדמנות לבדוק איך ייראה העולם כשיש בו רק מצביעי יש עתיד-העבודה־מרצ (בשעתיים הראשונות נפלא, אחר כך מציק, ובסוף בלתי נסבל), סוכות מעורר זיכרונות מתוקים של ילדות, כמתייוון גאה אני לא מת על חנוכה, אבל שם לפחות יש לביבות, סלטים והמון וויסקי (חידוש הלכתי שלי לקראת החורף). פורים הוא תמיד כיף גדול, פסח מרגש בהיותו חג האביב, יום העצמאות מעלה בכל שנה יותר דמעות בעיני, ושבועות הוא פשוט מושלם: כי מי יכול להגיד "לא" לחג עם כל כך הרבה אחוזי שומן? אבל את ל"ג בעומר אני לא אוהב.
ניסיתי להעלות מן הזיכרון סיבות היסטוריות לפוביית המדורות שלי ולא מצאתי. העובדה שלאבא שלי היה טנדר ושהמסגרייה שלו גבלה בנגרייה, הפכה אותי למחוזר במיוחד דווקא ערב החג הזה. כלומר עם ההורים, אדוני הפסיכולוג, הכל בסדר. גם את האישה אפשר להפסיק לחפש: השילוב של לילה מחוץ לבית בגיל העשרה, ביחד עם חרמנות הנעורים המתפרצת אלי אביב חדש, הוליד כמה רגעים רומנטיים שתמיד נעים להיזכר בהם, ופעם, לדעתי בכיתה י"א (באירוע שכבר כתבתי כאן על אודותיו) אפילו אזרנו אומץ, חבורה של חנונים מחיפה, לרדוף עד חורמה חבורה של ערסים שבאה להרוס לנו את הקומזיץ, בגילוי של גבורה אזרחית שכמעט אפסה ממקומותינו אלא כתפאורה לצילומי אופנה של ה"ה מירי רגב ושרה נתניהו בהר הרצל. ועדיין - לא אוהב.
אז אולי זה באמת הריח הדוחה שמשתלט על העיר לעת ערב, אולי גוויעתה של העונה האהובה עלי אלי קיץ לוהט ולח, אולי אלה ההזמנות לחתונות (פעם אחת ולתמיד: עם כל הכבוד לדיאטה של הכלה בניסיון להשתחל לשמלת כלולותיה, היא עדיין דבה. גם החתן שברוב ימות השנה נראה אפס, ובכן - עכשיו הוא אפס בחליפה! אין גם סיכוי שהחתונה שלכם תהיה שונה מ־3,803 חתונות אחרות שמתקיימות הערב, המצגות הארורות שמקרינים בין המנות גורמות לי להתגעגע אפילו לתוכניות טלוויזיה בהשתתפות עפר שכטר, ואף על פי ששיקרתי כשאמרתי לכם שהאוכל מצוין, הרי שאין סיכוי שמשהו שגדל על בופה ושמתחמם כבר חצי שעה על בן־מרי מחורבן, יהיה טעים באמת, אה כן - וזה שהאוזו לא הופך ללבן במגע עם מים וקרח, אומר שחלק גדול מהבר מזויף. האם הייתי מספיק ברור? תודה - ומאחר שאין שום סיכוי שאשמיע את המונולוג הזה בחיים האמיתיים, הרי שאני מבקש מכל מי שאי פעם הזמין או יזמין אותי לחתונה לראות במניפסט הזה משום ביקורת אישית!).
ואולי אני לא אוהב את ל"ג בעומר מפני שהוא מסמל את סופה של עונת הכדורגל הדועכת במהירות מהחודש המלהיב ביותר שלה אל שלושה חודשים (השנה לפחות עם "הנחת" יורו ואולימפיאדה), שהדרך היחידה לתאר עד כמה הם איומים היא העובדה שלקראת ווימבלדון אני מנסה לזייף עניין בטניס.
הנה כי כן אני מביט בל"ג בעומר בעיניים כלות מעשן, ולא מצליח למצוא בו אפילו מעלה אחת. אח, לו רק הייתי קרוב מספיק לקיפניס ההוא כדי ליהנות לפחות מהתמלוגים על השיר עם האריה!