הם נראו כמו שני חתלתולים שמנמנים, מפויסים ושבעים, מתחממים בשמש חמימה ליד פחי הזבל. זה שהכריז אחרי “עופרת יצוקה” שיפיל את שלטון חמאס (ביבי), וזה שהכריז עד לפני חצי שעה שיהרוג את איסמעיל הניה ויכבוש את עזה נראו ונשמעו כמו יוסי ביילין וזהבה גלאון במסיבת עיתונאים ברמאללה. נתניהו שלף, משום מקום, דיבורי שלום בנוסח “לצד האיומים והסכנות יש גם הזדמנויות”, והוסיף כי “אני מחויב לתהליך השלום ואעשה כל מאמץ להגיע להסדר”. גם ליברמן גרגר בתורו ודיבר על יציבות וביטחון ותהליכים אזוריים ושאר ירקות.
הם לחצו ידיים, החמיאו זה לזה והתנהגו כאילו באמת אפשר ללחוץ על כפתור “דיליט” (Delete) שיעלים כל מה שקרה ביניהם בשנה וחצי האחרונות. כל מה שנאמר, נצעק והודגש, כולל ההבטחות המפורשות והנחרצות, הקללות הארסיות, הגידופים הבוטים והעקיצות המרושעות.
בסיכומו של דבר, מה קרה כאן? לא הרבה. משה (בוגי) יעלון נזרק לכלבים, במקומו נכנס למשרד הביטחון אביגדור ליברמן. אותו, אפשר להבין. הוא חלם כל השנים על התפקיד הזה, וקיבל אותו. על הדרך הביא עוד 250 שקל בחודש לקשישים מחוסרי יכולת. שזה יותר טוב (במעט) מכלום.
ונתניהו? מבחינתו, הקואליציה גדלה בחמישה ח”כים. ביג דיל. אה, ועוד משהו קטן וטוב: “ישראל ביתנו” התחייבה להצביע עם נתניהו בכל נושאי התקשורת, ובמילים אחרות, נשבעה לא להוביל עוד שום יוזמה שתאלץ את “ישראל היום” להפסיק להציף את הרחובות בעיתון ממומן בחינם. שורה תחתונה? על “חוק ישראל היום” פיזר ביבי את הכנסת בפעם הקודמת והלך לבחירות, ועל הבטחת עתידו של הביביתון הוא הרחיב עכשיו את הממשלה ומנע בחירות. אנחנו לא מדינה שיש בה עיתונים, אלא עיתון שיש לו (גם) מדינה.