לאחרונה הלך לעולמו מרקו פנלה, והעולם הפסיד את אחד מלוחמי זכויות האדם הגדול ביותר במערב. למדתי ממנו על זכויות אדם יותר מאשר מכל פטפטני זכויות האדם הישראלים. אני חושב עליו עכשיו, כאשר אני שומע את אנשי "בצלם" מסבירים את הנתק שלהם מצה"ל, ומדברים תוך השחלת המילים "זכויות אדם" בכל משפט. על אילו זכויות אדם מדברים אנשי "בצלם"? נראה שהם אינם בעד זכויות אדם אלא נגד הכיבוש. זו מטרה שמעמידה את המדינה מעל בני אדם, גם אם שם המדינה קדוש: מדינה פלסטינית.
על כך אמר פנלה: "אנחנו בעד זכויות אדם, לכן אנחנו לא יכולים לתמוך במדינה פלסטינית, כי היא תהיה דיקטטורה ערבית, על פי המודל הידוע של דיקטטורות ערביות". אני נזכר במרקו פנלה גם כאשר פרופ' מרדכי קרמניצר מתמרמר שמבקשים לחשוף אילו מדינות מממנות ארגונים ישראליים שקוראים לעצמם ארגוני זכויות אדם. מטרת חשיפת האמת היא לדבריו לעשות לארגונים האלה דה־לגיטימציה.
דה־לגיטימציה לארגונים שמטרתם היא לעשות דה־לגיטימציה לישראל. בשם מה? נחשו. בשם זכויות אדם. סביבי אינספור ארגונים המדברים על עצמם כעל ארגוני זכויות אדם, בעוד הדבר המוביל אותם איננו זכויות אדם אלא סיום הכיבוש, ולמי אכפת איזה גיהינום של זכויות אדם יהיה בשטח שישראל נטשה.
אם כן, את הטור הזה הייתי רוצה להקדיש למנהיג הפוליטי האיטלקי והאירופי, במידה רבה מנהיג עולמי, מכיוון שהמפלגה הרדיקלית היא על־לאומית, מרקו פנלה. השם הזה מוכר בישראל למעטים, וזאת אף שהוא ביקר בישראל יותר מפעם אחת.
פנלה הוא המנהיג האגדי של המפלגה הרדיקלית, מפלגה לא גדולה, אבל ההשפעה שלה גדולה בהרבה. הרדיקלים הם אנשים רזים, הם תמיד בשביתות רעב, במאבקים למען זכויות אדם. בשם זכויות אדם הם נאבקים למען תנאים הולמים בבתי הסוהר, למען לגליזציה של סמים קלים, למען הפלות, למען זכויות להומוסקסואלים, הם אפילו נאבקו למען זכותה של אישה לעסוק בפורנוגרפיה והכניסו לפרלמנט האיטלקי את צ׳יצ'ולינה. הם נאבקים בכל מקום בעולם שיש בו הפרות זכויות אדם, ונאסרו כאשר ערכו הפגנות בכל מיני מדינות חשוכות.
לצד כל אלה, ובנובע מהרצינות שלו כלפי זכויות אדם, פנלה תמיד הבין שתמיכה בזכויות אדם פירושה תמיכה בישראל. הייתי לצדו שלושה ימים רצופים בקונגרס שהוא קיים (בירושלים!) בסוף שנות ה־80, בקריאה לתת ליהודי ברית המועצות לצאת. הייתי איתו במשך שלושה ימים רצופים בפרלמנט האירופי בבריסל בשנת 2002, כשהוא וחבריו הרדיקלים מכל אירופה יזמו כנס בקריאה לצרף את ישראל לאיחוד האירופי.
הוא אמר שם: "אין במזרח התיכון אזרחים בעלי זכויות אדם, מלבד הישראלים. הערבים הם קורבנות של משטרים דיקטטוריים. כל המשטרים הערביים יכולים לתת לאזרחים שלהם רק זכות אחת, הזכות למות כגיבור. זה מה שהם חוגגים יום־יום. לאזרח הערבי אין זכות להבעת דעה, הוא דמות בטלוויזיה. אם אתם רוצים טרגדיה אמיתית, טרגדיה של בדידות הגדולה יותר מכל הטרגדיות שנכתבו על ידי גדולי המחזאים, זוהי הבדידות של ישראל במזרח התיכון".
שמעתי אותו הרבה גם ברדיו. הוא אהב לדבר. למפלגה הרדיקלית יש תחנת רדיו שכולה דיבורים. זו תחנת רדיו שלא משדרת מוזיקה, כי איך אפשר לנגן מוזיקה כאשר יש כל כך הרבה עוולות בעולם? הרבה מדברים שם על ישראל. עכשיו הוא איננו.