למרבה ההפתעה: במדינות ערב המתונות לא נבהלים ממינויו של ליברמן

לא ברור אם ראש הממשלה נתניהו צפה את התגובות הקשות למינויו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון. הנרטיב בתקשורת הישראלית ובחלקים של המערכת הפוליטית היה ברור: החלפתו של בוגי יעלון באיווט ליברמן היא הקצנה באופייה של הממשלה ובמדיניותה, דווקא בתקופה שבה צריך להתנהל מול העולם הערבי בזהירות ובמתינות. הפלסטינים הדהדו את המסר הזה בשורה של התבטאויות שנועדו ליצור דה־לגיטימציה לשר הביטחון המיועד, עוד בטרם זה נכנס לקריה בפעם הראשונה בתפקידו החדש.
 

אלא שלמרבה הפלא, דווקא מכיוונן של מדינות ערב השתררה דממה. מצרים, ירדן והכוח העולה במדינות המפרץ – איחוד האמירויות – שאינן חוששות לבקר את ירושלים במילים בוטות וחריפות כשהן רוצות, בחרו שלא להגיב בפומבי למינוי ליברמן. מי שמכירים את העולם הערבי יודעים עד כמה השתיקה הזאת רבת משמעות. בעידן היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ערב, עידן שאינו מתאפיין בצילומים במדשאות הבית הלבן, מעדיפים המשטרים המתונים באזור שבישראל ישררו גורמים יצירתיים ושקטים, שניתן לקיים איתם דיאלוג הרחק מאור המצלמות. ליברמן עשוי עוד להתברר כאיש הנכון עבורם. 

גם ההצהרות מכיוונו של ליברמן מלמדות שהוא מבין את היתרון היחסי שלו. סביר להניח שבתקופה הקרובה נשמע ממנו פחות ביטויים צבעוניים ומפוצצים; ואילו הפעילות האמיתית תתרחש מאחורי הקלעים. אלו חדשות רעות לתקשורת, אבל לא בהכרח למדינה.
 

זה לא יהיה הסבב הראשון ביחסים השקטים בין ליברמן למנהיגי ערב. ב־2014 פרסמה הבלוגרית הפוליטית טל שניידר שאביגדור ליברמן נפגש עם גורם מקטאר; ליברמן מצדו איים בתביעה אם שניידר לא תפרסם הכחשה. ליברמן ציפה שהמפגשים שהוא עורך יישארו חשאיים, ושניידר אולי טעתה בזיהוי הגורם שעמו נפגש, אולם היא לא טעתה בעיקרון – לשר הביטחון החדש יש ברזומה יותר פגישות עם מנהיגים ערבים ממה שהציבור בישראל יודע. ליברמן ודאי יודע שהערבים שעמם הוא נפגש מצפים ממנו לאמינות וחשאיות, והוא נזהר מאוד לא להדליף, ובוודאי שלא להתייחס לתוכן השיחות. לכן היה עליו להתכחש לפרסומים. 
 

מבחינה זאת, משרד הביטחון הולם את כישוריו של ליברמן טוב הרבה יותר מאשר משרד החוץ. ליברמן הוא לא איש הסברה מהמשובחים שיש, אבל הוא מצליח לייצר יחסי עבודה אינטימיים עם אנשים שעמם הוא נפגש. הוא יודע לפעול בחשאי כשצריך, ואין לו שום בעיה לתמרן את התקשורת, לשמור על תדמית ימנית ולהוביל מהלכים פרגמטיים (וגם להפך) – הכל בהתאם לנסיבות ולצרכים המדיניים.
 

מי שבהחלט מוטרדים מהמינוי של ליברמן הם הפלסטינים. הכוונה להחליף את בוגי בליברמן תפסה את מחמוד עבאס לא מוכן והיא מדירה שינה מעיניו מאז. כידוע, לליברמן יש ערוץ אל מוחמד דחלאן, יריבו המושבע של הנשיא הפלסטיני, ואל מארחיו במפרץ הפרסי. מבחינת אבו מאזן, המינוי של ליברמן הוא לא תוצאה של המהלכים הפוליטיים בישראל, אלא חלק מקונספירציה לחתור תחתיו.

 

גורם פלסטיני נוסף שאינו שבע רצון ממינויו של ליברמן הוא מחמוד א־זהאר, חבר הלשכה המדינית של חמאס. בשיחה טעונה עם עיתונאים בעזה כינה א־זהאר את ליברמן ״פחדן” ו”גיבור רק בתקשורת” וציין ש”התבטאויותיו הן רק לשם מכירת עיתונים ונועדו לצרכים תקשורתיים ומפלגתיים. ההתבטאויות האלו, בתקופה שבה מצוי החמאס במשבר עמוק, מזכירות יותר מכל את ההערה המיתולוגית של משה סנה: “טיעון חלש, להרים את הקול”.
 

במסיבת העיתונאים לרגל חתימת ההסכם הקואליציוני הבטיח ליברמן שהוא עבר ניתוח “להארכת הפתיל הקצר שלי”. אבל זו טעות לחשוב שבמסגרת אותו ניתוח התרחבה גם יכולת ההכלה. ליברמן בנה את תדמיתו הציבורית בשנים האחרונות על ביקורת על המדיניות הישראלית מול עזה, ובמיוחד חוסר התגובה במקרים של הפרת השקט. אין ספק ששר הביטחון יהיה מעתה גורם משמעותי בחתירה לתגובה דרמטית מול החמאס, ולו רק כדי לשמור על תדמית אמינה בעיני הציבור, שזוכר היטב את הבטחותיו. 
 

ליברמן הוא חסיד של איומים רק במקרים שבהם יש נכונות אמיתית לבצע. לכן סביר להניח שנראה ירידה משמעותית בנפח ההערכות שיצאו מצה”ל ודובריו לגבי המדיניות מול החמאס או ההשפעות שלה עליו. מי שחיכה שנה שלמה כדי להיכנס למשרד הביטחון יעדיף שלא לספק הסברים מפותלים אלא למתוח קו אדום; בהתאם, ימיה של הנוסחה המאפשרת לחמאס לשחרר לחץ בירי מזדמן עשויים להיות ספורים.
 

מבחנו השני של ליברמן יהיה שונה בתכלית. אמירתו המפורסמת על סכר אסואן צוטטה שוב השבוע בכל כלי התקשורת בעולם, לעתים קרובות תוך הוצאתה מהקשרה.  הנשיא א־סיסי, בעל הברית החשוב ביותר של ישראל באזור כרגע, אולי קיווה לראות את בוז’י הרצוג בממשלה, אבל יש לו אינטרס אמיתי בהידוק היחסים עם ישראל. הוא אולי קיווה לעשות את זה מול ממשלת אחדות, אבל הוא מזהה רווח גם ממינויו של ליברמן, במיוחד בעידן שבו רצועת עזה משמשת כעורף לוגיסטי עבור תנועות הג’יהאד שפועלות בחצי האי סיני נגד מצרים וצבאה. 

 

במסגרת המדיניות האגרסיבית יותר שהוא מבקש לנהל מול חמאס, ליברמן יכול להנחות את ראש אמ”ן להפנות יותר משאבים לטיפול בעזה והג’יהאד העולמי. פעולות מודיעין מהסוג הזה אינן קשורות לאיום המיידי על מדינת ישראל, אבל יש להן משמעות קריטית ליציבות המשטרים במצרים, ירדן ומדינות המפרץ הפרסי. עוד סיבה מבחינתן של ידידותיה השקטות של ישראל לבחון בתשומת לב את מדיניותו של שר הביטחון החדש.