הייתי חבר הכנסת היחיד בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנמנע בהצבעה לאישור ההודעה על מינויו של משה (בוגי) יעלון לרמטכ"ל. לנגד עיני עמדה דמותו הלחוצה של בוגי, שכשבוע לפני הבחירות הצמודות בשנת 1996, נתן גושפנקא לתעמולה נבזית של שמעון פרס. על מדיו ודרגותיו, התייצב בוגי, אז ראש אמ"ן ומועמד לרמטכ"לות, למסיבת עיתונאים שקיים מטה הבחירות של פרס ובמהלכה נחשף "גילוי מרעיש": הממשלה האיראנית מעוניינת שנתניהו ינצח בבחירות. ראש אמ"ן אישר, העיתונאים החרישו, והעניקו את חוק היתרון דווקא למי שביצע את העבירה מאחור ובתוך רחבת ה־16. שום מהומה על ניצול ציני של הצבא לצורכי בחירות לא קמה. אף משרוקית לא צפצפה ואפילו רוני דניאל נאלם דום.
השבוע לא נתקף רוני דניאל באותו שיתוק. הוא נעמד על רגליו האחוריות, ובמפגן היפראקטיבי נתן ביטוי לפגיעה הממש אישית שחש מחילופי הגברי בין משה יעלון לבין אביגדור ליברמן. אז מה השתנה? התשובה פשוטה: הפעם קול הזעקה שירת את "הצד הנכון". לשמאל מותר. מותר לו לערב את הצבא בפוליטיקה למען הניצחון בבחירות. מותר לו להתלהם נגד נתניהו כשהוא מצרף לקואליציה את שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן. מותר לו להציג את הרחבת הממשלה כטריגר ראוי מספיק לירידת ילדיו מהארץ. ככל עיתונאי מטעם שאינו נדרש ליושר אינטלקטואלי, הוא יכול היה להבליג על "התרגיל המסריח", או קניית קולותיהם של אנשי הימין, אלכס גולדפרב וגונן שגב, לצורך העברת הסכמי אוסלו. אקטים פוליטיים השוברים את כללי המשחק לא היוו עילה לאובדן אמון במנהיגות, ובלבד שהיא מהצד הנכון של המפה הפוליטית.
רוני דניאל יכול לשחק אותה אורן חזן ולתקל ברגליים גסות, כל עוד הוא בועט ברגליים הנכונות ומקעקע בכך את הלגיטימיות של "המוקצים", שהעם המטומטם העניק להם את הניצחון בבחירות. ב־1977 היה זה יצחק בן אהרן שנתן ביטוי להלך הרוח האמיתי של השמאל, כשקרא לא לקבל את פסק דינו של הבוחר. רק השמאל יכול לקפל בנונשלנטיות את דגל הדמוקרטיה ולהתעלם מדין הבוחר, ובצדק. הרי השמאל הוא האינטליגנציה, האצולה האריסטוקרטית, מדורת השבט הלבן. בוחרי הליכוד הם לה פמיליה.
שנים ארוכות של שלטון הליכוד לא יכלו למעוזיו ההיסטוריים המבוצרים של השמאל. התמנון רב־הזרועות שהודח מהממשלה, ממשיך עד היום לנהל מלחמת גרילה באמצעות המשק ההסתדרותי, הממסדים התרבותיים, משפחות ההון והפרקליטות. הצבא האזרחי, האוחז בצמתים מרכזיים של קבלת החלטות והשפעה, ביסס את כוחו באמצעות החקיקה השיפוטית החובקת כל שהנהיג אהרן ברק, בגיבוי ארטילרי יעיל ואכזרי מצד אמצעי התקשורת.
בגלל ההדר הבית"רי, הנדיב והלא אכזר, נמנעה הליכוד מלבצע ניקוי אורוות במוקדי השליטה של השמאל. שנים ארוכות של ממשלות ימין עדיין לא ביטלו את האפרטהייד - שלטון המיעוט הלבן של השמאל על האספסוף המזרחי והנבער של הימין. ישראל משתלבת יפה במרחב. כמו העלווים בסוריה וההאשמים בירדן, כך עיצוב התודעה הלאומית על ידי עיתונאים בכירים, ידוענים, מובילי תרבות ושופטים עליונים, מבטיח את שלטון אליטת העליונים על הנחותים. ובמערכה הזאת יש להם גם נשק סודי. הם מרעיפים תקשורת אוהדת דביקה על כל איש מהמחנה הלאומי המתפתה לירות לתוך הנגמ"ש.
השליטה בתודעה הציבורית מאפשרת אפילו לעצב את הזיכרון הלאומי ולעשות שימוש ציני במנהיגי עבר של הימין שבזמן אמת זכו למסע דה־לגיטימציה גרוע מזה שעובר היום נתניהו. מנחם בגין מגויס בידם היום כסמל של דמוקרטיה, הכרה בעליונות בית המשפט ושלטון החוק. אבל בזמנו הוא הוצג כמסית נוסח מוסוליני ודמגוג מסוכן מחרחר מלחמה. תחושת האסון הלאומי שליוותה את המהפך ב־77' שברה שיאים כאשר משה דיין ועזר ויצמן התפטרו מממשלת בגין והוחלפו על ידי יצחק שמיר ואריאל שרון. הזובור התקשורתי שעובר היום נתניהו על מינוי ליברמן הוא כאין וכאפס לעומת מה שעשו בזמן אמת למנחם בגין, שהיום מהווה לאותה תקשורת חצופה וצבועה אילן גבוה להיתלות בו.