הוראות השעה: משה יעלון הוכיח את ניקיונו המוסרי

סוגיית עונש המוות שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה. בשנותיה הראשונות, בהשפעתו של דוד בן־גוריון בעיקר, הכריעה ההנהגה מטעמים ערכיים ופרקטיים שלא להנהיג עונש מוות. להוציא מקרים חריגים כמו פשעים נגד האנושות, פשעי נאצים ובגידות בעת פעולות איבה, אין בישראל עונש מוות. 
 

הסוגיה התחדדה במהלך השנים, כאשר ארגוני מחבלים לא טרחו להבחין בין משרתי הביטחון לבין אזרחים תמימים וחפים מפשע והבהירו שמבחינתם כל יהודי הוא בר מוות מעצם היותו יהודי. הזעם והכאב העמוק של אזרחי המדינה מול פעולות הטרור הרצחניות, הבלתי אנושיות והבלתי נסבלות הללו, מעלים מפעם לפעם את סוגיית עונש המוות.
 

בשנת 74', לאחר שמחבלים רצחו 27 איש במעלות, בהם תלמידים ותלמידות, התלהטו היצרים בציבור ובמערכת הפוליטית, ועלתה הדרישה להטיל עונש מוות. בתגובה המערכת הביטחונית ציננה את הלהבות, לא רק מההיבט המוסרי אלא בעיקר מההיבט התכליתי. באותה תקופה חשבו הביטחוניסטים שעונש מוות יגרום יותר נזק מתועלת, משום שלטענתם כשהמחבלים יידעו שמצפה להם גזר דין מוות, הם יילחמו עד הכדור האחרון. החשש היה שגם כאלה שבנסיבות רגילות היו נוטים להיכנע, לא יעשו זאת נוכח העונש הצפוי. בנוסף, הוצאתם להורג תהפוך את המחבלים לקדושים מעונים בעיני בני עמם, ולדמויות לחיקוי ולהזדהות. שלא לדבר על הלחצים המדיניים שיופעלו על ישראל שלא לממש את העונש. צריך לדייק: עונש המוות שהיה קיים בחוק הירדני מעולם לא בוטל, ולכן מחבלים שעומדים לדין ביהודה ושומרון עלולים למצוא עצמם מובלים למוות. 
 

לכך יש שלושה תנאים מצטברים: שלושת השופטים היושבים בדין חייבים לתת את גזר הדין פה אחד; בראש ההרכב הדן למוות צריך לשבת משפטן; ועל התביעה לבקש לגזור עונש מוות. זו לא יכולה להיות יוזמה של השופטים, אלא של התביעה הצבאית. 
 

המדיניות הננקטת בפרקליטות הצבאית, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, והמקובלת גם על הצבא והממשלה, היא להימנע מלבקש עונש מוות למחבלים. שוב, לרוב לא מטעמים הומניטריים אלא מטעמים פרקטיים. בהשתנות הנסיבות, בעיקר על פי המלצת גורמי הביטחון ובעיקר השב"כ, יכולה הפרקליטות הצבאית לשנות את מדיניותה ולבקש עונש מוות. אולם זו שאלה של מדיניות ולא של חוק, מאחר שהחוק מאפשר זאת כל עוד מדובר בשטחים המוחזקים.
 

עכשיו, על רקע הרחבת הממשלה עלתה מחדש הסוגיה בשל דרישתה הפוליטית של מפלגת ישראל ביתנו. אבל למעשה אין צורך בשינוי החוק אלא בשינוי המדיניות. אני נוטה להניח שבהיעדר המלצה חמה של שירותי הביטחון לא תשתנה המדיניות. 
 

חבר קרוב שלי, פוליטיקאי חכם, שנון ואפילו ערכי, שכיהן כחבר כנסת זמן ממושך ולצערי כבר הלך לעולמו, אמר לי פעם ברגע של אמת שבקרב נבחרי הציבור סדר הדברים הוא לרוב הפוך: קודם כל אני דואג לעצמי, אחר כך לסיעתי, למפלגה ולבסוף אם עוד נותרה בי דאגה - גם למדינה. 
 

כנגד הסולם הזה, המאפיין רבים בעולם הפוליטי, שר הביטחון הפורש משה יעלון הוא יוצא דופן, עוף מוזר בג'ונגל הפוליטי שלנו, שלא תמיד מוצא את מקומו בו. אינני מכיר את יעלון וגם השקפותיו המדיניות לא ממש הולמות אחת לאחת את השקפותי, אך יש לי רושם די מבוסס שסולם העדיפויות שלו שונה לחלוטין מזה ששרטט בפני חברי הטוב. כשיעלון מצהיר כי טובת המדינה עומדת לנגד עיניו, אני וכנראה עוד רבים מאמינים לו. 
 

יעלון, שניחן באומץ לב ציבורי ופוליטי, ולפי המסופר גם באומץ לב בשדה הקרב, הוא אדם שראוי להקשיב לו. קביעתו כי מעשיו של אלאור אזריה אינם עולים בקנה אחד עם ערכי צה"ל ועם מוסריותו - שנאמרה מול שאגות ההמון הסוער והמוסת ונוכח הביקורת הנוקבת נגדו של חבריו השרים וגם של ראש הממשלה - צריכה להעניק לו ציון לשבח. כך גם התייצבותו לימינו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהבהיר שחיילי צה"ל אינם חייבים להרוג ילדות שאוחזות מספריים ולא בהכרח מסכנות חיים; או הגיבוי שהעניק ליאיר גולן סגן הרמטכ"ל שאמר שהוא מזהה בקרבנו תהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 80 שנה. אף שאינני בטוח שדברים מסוג זה, הגם שהם נכונים, צריכים להיאמר על ידי לובשי מדים, היה זה מעשה ראוי ואמיץ ומתחייב בנסיבות העניין.
 

למען האמת, גם בעבר הוכיח יעלון את ניקיונו המוסרי. כך למשל בעניין ההטרדות המיניות שהפכו למכת מדינה וכך ביחסו המכבד לבתי המשפט בפרט ולשלטון החוק בכלל. ולכן כשיעלון אומר שהמצפן העיקרי שלו הוא טובת המדינה, אני מאמין לו. עזיבתו את משרד הביטחון היא הפסד של כולנו.
 

כשיגאל הורביץ, שר האוצר בסוף שנות ה־70, היה נתקל בהתנהגות כלכלית לא רציונלית, הוא נהג לזעוק: "משוגעים, תרדו מהגג". נזכרתי בזעקה הזו השבוע בעניין מתווה הגז. 
 

עוד טרם יבשה הדיו על החלטת הממשלה לבצע את השינויים במתווה על פי פסיקת בג"ץ, כבר הכריזו כל הצדיקים מטעם עצמם שהשינויים הללו לא מקובלים עליהם, ובחוצפה בלתי נסבלת הודיעו שהם שוב יעתרו לבג"ץ. לא שאני חושש שבג"ץ יקבל את עתירתם, החשש הוא מעיכוב נוסף באישור מתווה הגז שיביא לדחייה נוספת בקידוח "לווייתן". 
 

את הגז איתרו כבר לפני שש שנים, אך בגלל "הצדיקים" הללו שאיבתו מתעכבת. שש שנים בתחום האנרגיה הן כמעט נצח. מחירי הגז יורדים בשל התחליפים המיוצרים ומשום שמדינות אחרות באזור גילו בינתיים בשטחן מאגרי גז משלהן, והן אינן זקוקות עוד לגז הישראלי. אילו השאיבה הייתה מתאפשרת עם גילוי הגז, אני כמעט בטוח שישראל הייתה הופכת למעצמת אנרגיה, ואזרחי ישראל היו נהנים הנאה גדולה מתמלוגי הגז ומהמסים הרבים שהיו זורמים לקופת המדינה. אך למרבה הצער, הממשלה והכנסת באמצעות ועדת ששינסקי, והמתנגדים באמצעות בג"ץ, עצרו את יישום המתווה. 
 

יכול להיות שבקרוב לא תהיה עוד כדאיות כלכלית בשאיבת הגז מהמאגר, ומובן שאם החברות יגיעו לתובנה הזו, הן תמצאנה סיבות מספיק טובות להימנע מהשאיבה, משום שתפקידן בראש ובראשונה הוא לייצר ערך כלכלי לבעלי המניות שלהן, ולא לשרת אינטרסים מדיניים, ביטחוניים או כלכליים של מדינת ישראל. זה תפקידה של הממשלה. 
 

לא נותר אלא לקוות שבג"ץ יגלגל את העותרים מכל המדרגות וגם ישית עליהם הוצאות לדוגמה, על מנת להרתיע טרדנים נוספים בהמשך הדרך. ואם זה לא יקרה, אני חושב שיש מקום לשקול תביעה ייצוגית של כלל אזרחי ישראל נגד המתנגדים למתווה על הנזק הכלכלי האדיר שהם גורמים לכלכלת המדינה ולכל אחד מאזרחיה.
 

ושלא תהיה אי הבנה, אני בהחלט בעד שיפור המתווה על מנת להוריד את מחירי הגז, אך מחיר העיכוב לא שווה את הנזק. המתווה איננו אופטימלי אבל בהחלט סביר.