שלושים תיבות דואר יש אצלנו בבניין, ולפני שבועיים כמעט מכולן בצבצו מעטפות עם פס כתום של העירייה. סיוט ושמו ארנונה. פעם, לפני המון שנים, בהרצאה על מבוא לפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה, לימדו אותי שהדרך הטובה ביותר לשרוד ללא מתח פיננסי בחיים היא לקבל את כל החשבונות ומסי העירייה שמופיעים אחת לחודשיים בחיבוק ובאהבה. מאז חלפו שנים רבות ולצדן תהפוכות כלכליות אלה ואחרות בחיי, אך למרות הכל לא שכחתי מעולם את דבריו של המרצה עם השרוואל הירוק הפרום בצדדים, שאמר לי לחבק באהבה את החשבונות שלי. אחת לחודשיים אני פותחת את תיבת הדואר, מנשקת את החשבונות ואומרת תודה, ורק אחר כך מקללת את האמא שלהם.
אלא שבאותו יום, כשכל הבניין קיבל את מעטפות הארנונה, תיבת הדואר שלי הייתה היחידה שנותרה ריקה. לרגע קט שמחתי שהנה לפחות יצא משהו מקורס החובה המיותר הזה בלימודים לתואר והצלחתי לפרק את השיטה. האמת היא שכבר ראיתי בעיני רוחי את ההרצאות שאתן ברחבי הארץ תחת הכותרת: “כיצד תעלימו את החשבונות שלכם מהתיבה, על ידי שליחת אנרגיות של אהבה". טליה לוין, גורו פיננסי. הנה משהו שהמשפחה שלי הייתה יכולה להיות גאה בו.
ייתכן שכל בן אנוש נורמלי אחר היה שמח שדילגו עליו או מתעלם וזורק את האחריות לכפל הקנס על העירייה, אבל לא אני. תמיד משעשע אותי הפער בין מה שאני חושבת על עצמי לבין התנהגותי בפועל ברגעי האמת. אני אולי חושבת שאני נון קונפורמיסטית בנשמתי, אך בפועל מסתבר שבסופו של דבר גם אני כמו כולם, רק עוד אחת שמשתדלת ממש להיות בסדר עם מוסדות מפחידים שמשתמשים בחותמת שחורה.
נתתי לה צ'אנס להגיע, לארנונה האבודה, יומיים. אחר כך התקשרתי לעירייה כדי לברר איך הפכתי בן לילה לאזרח שקוף שאפילו חשבונות כבר לא שולחים לו. את העירייה מסתבר זה מאוד שעשע, וליתר דיוק את אחת המוקדניות שהייתה חייבת להעביר את השיחה לאחראי שבירך אותי על “ערנות אזרחית", ווידא שוב ושוב שהתקשרתי כדי לשלם ועוד בתשלום אחד ולא כדי להתלונן. כמובן שלא גיליתי לו שהאחריות נבעה בסך הכל מפחד מהקנס, ושזה הדבר האחרון שחסר לי עכשיו בחיים.
לא היה אדם בסביבתי באותו שבוע שלא פרץ בצחוק לשמע הסיפור. “את ממש סתומה", החמירו איתי כמה מחברי הטובים, שלא הבינו איך אישה כמוני ששונאת את הממסד ולא נכנעת לו הופכת להיות אזרחית קטנה, כנועה ו"אחראית" אל מול גופי שלטון גדולים.
האמת היא שתמיד פחדתי מהממסד, אני מניחה שזה מסביר בעיקר למה לא התחתנתי אף פעם. משהו בו גורם לי להיכנע מולו ולהתאמץ להיות בסדר גם כשלא מתחשק לי להיות בסדר. במערכות יחסים, אם אפעל מתוך ריצוי אני אשלם. ובחיים עצמם, אם אמרוד בעירייה אני אשלם כפל כפליים.
הנון קונפורמיזם מתנגש עם הפחדים שלי גם בזוגיות. פגשתי לא מזמן מישהו ששיקף לי כמו מראה את הפחדים הגדולים ביותר שלי - את מה שמפחיד אותי יותר מכל במערכות יחסים, את הריזיקה שבלהתאהב, את הפחד מהקלישאה הזוגית שהיא בסופו של דבר “כמו של כולם", ושנינו לא רוצים ליפול לשם כמו כולם, בלקחת סיכון ולהיכנס לתוך קשר לא בטוח ומפחיד - אבל תכלס, גם הבטוח היום לא בטוח בכלל. בתקופה האחרונה אני חושבת על כך הרבה, אם אני מתחברת בעיקר לאנשים שהם המראה שלי, מה זה בעצם אומר. האם אני צריכה להמשיך הלאה ולתקן את המקום המפוחד בעצמי ולמצוא את ההפך ממני שיוציא אותי משם, או אם נתחבר יחד - נהפוך לשני מינוסים שהופכים לפלוס ש"יתקן" את הפחד של שנינו ונתגבר על הכל?
נכון לרגע זה עוד לא נמצאה התשובה. כמו שאני מכירה את עצמי, כנראה לא אמצא תשובה אף פעם, ואמשיך כמו ג'ון לנון להתבונן בגלגלים ולתת לחיים להעיף אותי לכל מיני מקומות ועם כל מיני אנשים עד שהגלגל ייעצר.
בינתיים פינקו אותי מהעירייה עם חשבונית מודפסת וחתימה בכתב יד, שהגיעה תוך פחות מיממה מאותה שיחת טלפון עם שליח מיוחד. בחיי שהתרגשתי כמעט כמו לפני 30 שנה, כשילד מהכיתה שלח לי מכתב אהבה ועליו טיפות בושם של אמא שלו. מסקנה: כשמישהו רוצה למצוא אותך, הוא יהפוך את העולם כדי שזה יקרה. אולי זה מסר גם לתחומים אחרים בחיים.