אב ששכח את בנו ברכב: “לא יוצאים מזה, לא חשוב כמה שנים עוברות”

משום מה באותו יום הוסחה דעתי. לאחר שהורדתי את בנותיי, הגעתי לצומת, הקשבתי לרדיו בשמונה בבוקר  ושמעתי על תאונת דרכים שהייתה בכפר שלי ועל צעיר שהכרתי שנפטר. ואז במקום לפנות למעון היום, המשכתי את כל הדרך לחיפה. היה ממש עמוס באותו היום ולקח לי יותר משעה ורבע להגיע לחיפה. לאורך כל הדרך, לא שמתי לב שבני היה ממש מאחורה.
 

מאוחר יותר, אנשים חשבו שאני משקר או חולם בהקיץ, אבל משום מה באותו היום, הסתכלתי במראה האחורית ולא ראיתי כלום. בראש שלי, הילד שלי היה במעון היום שלו. בתוכי ידעתי שאת המטלה של לשים את הילד שלי במעון כבר ביצעתי. ידעתי בפנים שהכל בסדר. המשכתי לעבודה ובאותו היום סיימתי את עבודתי מוקדם יחסית, וברבע ל-12 כבר סיימתי. בדרך לרכב, חשבתי לעצמי האם קודם לקחתי את הבנות מבית הספר או אולי את ריאד ממעון היום. מרחוק ראיתי בצל משהו ברכב. בהתחלה חשבתי שזו הבובה שלו, מיקי מאוס. כשהגעתי, ראיתי שזה הבן שלי. בהתחלה חשבתי שאני חולם, ואז הגיעה התגובה של אבא שיודע שזו המציאות ולא חלום. פשוט ברחתי משם, לרחוב הראשי, בצעקות. אנשים לא הבינו למה אני צועק, קראתי לרופא וביקשתי להזמין אמבולנס. ברחתי כמו מישהו שבורח מפיגוע. 
 

לא יוצאים מזה. לא משנה כמה שנים עוברות. זה כמו לזכור את השואה למרות שעברו מאז כל כך הרבה שנים. תארו לעצמכם שקורה דבר כזה לאבא של ילד קטן וחסר ישע, שלא יכול היה אפילו לתת סימן של מצוקה. הוא היה בן שנה ותשעה חודשים. מאז, שנים אחרי האירוע, הלכתי למשפחות שזה קרה להן, התנדבתי באירועים שמדברים על זה ואני מסביר לכולם שיש הסחות דעת כל הזמן.

צריך לשים לב לכל מיני דברים וגם אם נוקטים באמצעי הזהירות הכי מתקדמים כדי לשמור על הילדים שלנו, אי אפשר לשמור הרמטית עליהם. כל מי שהכיר אותי אז, ידע עד כמה הייתי זהיר בכל הנוגע לילדים שלי, אפילו בתוך הבית. באותו היום אפילו התיק שלי שתמיד היה מאחורה, לא היה שם. כל יום נהגתי לקחת טרמפיסט ובאותו יום לא לקחתי. יש דברים שהם לא בידינו ולא בשליטתנו. ליבי עם האב שזה קרה לו. אני יודע מה הוא מרגיש. אני יודע עד כמה זה קשה עבורו. להיות אשם במרכאות במותו של הבן. שיהיה חזק”.

(מתוך תכניתם של בן כספית ואריה אלדד ב-103, רדיו ללא הפסקה)