בסדק הצר שבין משבר התפטרותו של משה יעלון למשבר צירופו לממשלה של אביגדור ליברמן, נדחקו הצדה משבר תנאיו של נפתלי בנט לתמיכה במהלך ומשבר התפטרותו של השר אבי גבאי. המשברים הצפויים לנוכח חומרת ממצאיו של מבקר המדינה והמלצות המשטרה אפילו בקושי הצליחו לבצבץ מתוך ערימת השברים והמכיתות. ואחר כך עוד מתפלאים שהציבור אדיש.
בתוך 0.57 שניות הודיע לי מנוע החיפוש כי המילה “משבר” הופיע אצלו לאחרונה 430 אלף פעמים. נשמע כמו המון משברים. בפוליטיקה בכלל ובקואליציה בפרט, בביטחון האישי והלאומי, ובאמון בין האזרח והרשויות, וזה עוד לפני שהזכרנו את הקרעים והשסעים בחברה הישראלית. ואם אנו עוברים כל כך הרבה משברים, מתי היינו שלמים? הרי כששוברים משהו שבור, איש אינו מתרגש במיוחד.
וזה גם מה שקורה לנו במבול המשברים שמרעיפה עלינו התקשורת. הפרשנים שאינם מסוגלים לחזות את העתיד מתארים את ההווה בצבעי קטסטרופה או מסבירים, כמיטב הבנתם, את העבר האפל שרק העתיד שחור ממנו. ודחוף מאוד להסביר מיד את מה שהיה רק אתמול, או לפני שעה, כי מחר ידחק משבר אחר את רגליו, וזה, המשבר של אחרי הצהריים, יישכח מפני המשבר של מהדורת הערב.
ככל שהחדשות ריקות יותר - הן משמיעות קול רם יותר. שנאמר: איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, מטבע אחד בכד ריק עושה הרבה רעש. יש מילים שנשחקות מרוב שימוש ולכן מאבדות את משמעותן האמיתית. אחת הדרכים לדעת אם אירוע כלשהו הוא משבר אמיתי או מדומה היא למדוד את משך חיי המדף שלו. השבר של מלחמת יום הכיפורים מלווה את החברה הישראלית עד היום. היא שקועה בהלם קרב ממושך מאז אוקטובר 73’. השבר הזה הביא למשבר מנהיגות שהתבטא בכל עוצמתו רק ארבע שנים מאוחר יותר, בימי המהפך שהוריד מן השלטון את מפא”י ההיסטורית והעלה את בגין. זה משבר. אבל אם התפטרותו של שר הביטחון יעלון בערב שבת, 20 במאי, הייתה באמת משבר איום ונורא - איך זה שהכותרות ביום ראשון, 22 במאי, זעקו “באר שבע אלופת המדינה!” וכל עמודי השער נצבעו אדום?
חזקה עלי שכל הפרשנים, העורכים ובעלי הטורים אינם אידיוטים. אז איך זה שאין הם מבינים שהם צורחים "זאב, זאב!" ולכן הציבור אינו נזעק יותר? ומכיוון שאינם טיפשים - מה גורם להם להמשיך ולנגן את סימפוניית המשברים האינסופית?
אין זאת אלא שכל אותם הפרשנים, העיתונאים ובעלי הטורים המעמיסים עלינו משברים רצופים אינם מתארים מציאות, אלא כותבים ומלהגים מהרהורי לבם. אולי אין זו סקירה, אלא תפילה? מי שרוצה שהימין יסתלק מן השלטון - מדמיין משברים. מי שמייחל לנפילתו של נתניהו - מצייר התרסקויות ושברים. מי שניזון מהקרן לישראל חדשה או מעריץ את עפר רגליה - מייחל לשבירתה של ישראל הקיימת, והקמת חדשה, אחרת, על חורבותיה. ומה יכול לזרז חורבן כזה יותר ממשבר איום ונורא? הרי זוכרים אנו את “עולם חדש עלי חורבות עולם ישן נקימה” שזימרו לנו הקומוניסטים.
ואם המשבר מזכיר משטרים אפלים - אפילו עוד יותר טוב. ד