"אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה"? אחרי תשע שנות זוגיות פלוס שנה וחצי של "פרידות", את מגיע למצב בו את מסתכלת בתמיהה על האקס המיתולוגי ולא מבינה איך מתישהו, בעבר הרחוק, חלקתם מיטה משותפת. אז מכה בך ההבנה שהקשר בינך לבינו הוא כמו לבשל גדי בחלב אימו. על פניו, זה יכול להיות טעים לאלו שלא שומרים על כשרות, אך למעשה בהיבט המוסרי זוהי אומללות. ואכן, עם כל הצער שבדבר - אפשר להגיד שהיחסים האלה היו מנת פתיחה קלוקלת במסעדת שף נחשבת. האריזה הייתה נוצצת, אך המתנה העלתה חלודה, שלא נאמר אבק שריפה. "אולי, יום אחד כשהעניינים יירגע, תחזרו להיות ביחד'', אומרת אמא שלי, ואני עונה לה שהסיכוי להסכם שלום עם דאעש גדול יותר מהאפשרות שנעשה קאמבק.
המנוסים אומרים שלאחר פרידה יש שבעה שלבים של אבל, ושעל כל שנה שהיינו יחד נדרש חודש של החלמה מהכאב. אם כך הדבר, אני, בחישוב פשוט, צריכה כמעט שנה של תרפיה, לחבוש היטב את הפצעים ולהשאיר את הגבס מספיק זמן, שלא תהיינה לי עצמות שבורות חלילה. ומניסיוני, אני יכולה לומר בפה מלא שהשריר היחיד שלא ניתן לרפא כעת אצלי הוא הלב. לא, אינני מאזינה לסלין דיון בלילות ירח מלא וגומעת בקבוק יין בגפי. אך אני לא בטוחה איך אפשר לאהוב שוב בכזאת טוטאליות, כשאין לי תעודת ביטוח על החלק היקר לי מפז.
טיול זוגי באוהל או מסיבת חילופי זוגות
אם נהיה כנים לרגע, סקס זוהי לא הבעיה. כל בחורה יכולה להשיג לעצמה נער שעשועים ללילה אם חפצה נפשה בכך. החלק הקל הוא להוריד את הבגדים, להישאר ערומים ולהתנהג כחיות טרף בטנזניה. החלק הקשה הוא להישאר עם הבגדים ולדבר, להיפתח ולגעת גם מבעד לשכבות. לרגש ולנגוע בנקודות בגוף ובנפש שלא ידענו עד אותו הרגע שהן קיימות, או שיש להן בכלל זכות קיום.
ואני כה רוצה זאת, את האחד שירעיד את עולמי, אני משתוקקת לגבר שידע לחזר אחריי באינטליגנציה רגשית גבוהה, שיצחיק אותי עד שתכאב לי הבטן ושנחשוק זו בזה כאילו אין מחר. שיזכיר לי מה הם פרפרים של ציפייה לפגישה, שנתאהב אחד בשני כל יום עוד קצת, ולא נפסיק להתפעם האחד מהשנייה, שנפרה זו את זה ביצירתיות הדדית. אינני צריכה כתובות אש והפרחת יונים, אני זקוקה למחוות קטנות - חיבוק, נשיקה, לחישה מרטיטה באוזן. רוצה מישהו שיכין לי שקשוקה עם סלט קצוץ על גזיה באוהל במצדה לאור הזריחה, לא מבקשת מלונות חמישה כוכבים במקומות אקזוטיים בגלובוס. אני רוצה שיאהבו אותי בזכות ולא בחסד. ובעיקר למרות. למרות שאני לא מושלמת. למרות שיש בי שריטות שיכלו למלא ספרי פסיכולוגיה שלמים.
אינני יודעת כלל האם המונוגמיה היא צו השעה, והאם ניתן לקיימה בעולמנו רווי הריגושים, הטינדרים והפייסבוק. ואני לא יודעת אם אי פעם אוכל להיות של מישהו אחד למשך 70 שנה, האם אנו צריכים להעניש זו את זה? ואם נחליט שבא לנו יחסים פתוחים ומסיבות חילופי זוגות בברזיל או בקיסריה? אולי אנו , בני התמותה, בכלל מסרסים עצמנו בעל כורחנו, כי כך חונכנו, לזוגיות של שניים בלבד. זו התורה שבעל פה שעברה מאב לבן, אך בינינו, גם האב וגם הבן נתנו בראש, בין לבין.
אבל הנני סמוכה ובטוחה שבא לי לחוש את הדגדוג הזה בלב. אז יש מתנדבים בקהל?