הימין המדומה: הדיבורים של נתניהו וליברמן על מו"מ חושפים את השקר

היו בישראל מי שהרימו גבה לשמע תמיכתו של שר הביטחון החדש בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ, וביוזמת השלום הערבית. ככה מדבר איש ימין? התשובה כמובן שלילית. ליברמן אינו איש ימין, אלא אם כן התואר הזה כולל רק התבטאויות תוקפניות (וריקות מתוכן) נגד ערבים. רק הבטחות חלולות לחסל, לגרש, לשלול אזרחות. מילים כמו חול. בלי מכס.
 

בנימין נתניהו, שגם עליו, כמו על אריאל שרון ואהוד אולמרט בשעתם הולכת וסוגרת מלכודת משפטית, ולחץ אמריקאי ואירופי משמעותי כבר מופעל עליו, פונה ל"מהלך מדיני". שזו תווית הכביסה למסירת ארץ ישראל לערבים כחלק מתוכנית "שתי מדינות". בניגוד לשמאל - הוא אינו עושה זאת בחדווה. בניגוד לשמאל - מסירת המולדת לערבים אינה משאת נפשו. אבל היא גם לא בבחינת "ייהרג ואל יעבור". למעט אי הנוחות שיחוש אם יוותר על יהודה ושומרון או הגולן - אין הבדלים בין התוכניות המדיניות של נתניהו ויצחק הרצוג.
 

בדיוק לטובת מהלך כזה נתניהו זקוק לליברמן כדי שלא תהיה לו אופוזיציה מימין. אפשר רק לשער אילו גידופים גסים היה משמיע ליברמן אם מהלך כזה היה מתקיים בעת שהוא יושב באופוזיציה. טמטום והפקרות וחוסר אחריות ובגידה בבוחרים היו ודאי הקלים שבהם. אך כשהוא יושב בממשלה - לפתע, ליתר דיוק ביום שני השבוע, לקראת השעה 21:00, נגלתה לעיניו תמונת עולם חדשה, מסנוורת, שלא הכיר לפני כן. לפתע הסתבר לו שיש לחץ אמריקאי, איומים אירופיים, ומולם - ראש ממשלה נטול עמוד שדרה (בעצם את זה הוא ידע תמיד). ולכן הרע הפך לטוב. הבגידה - למהלך מדיני ראוי ושקול; כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". 
 

נתניהו היה מודע לשינוי הביוכימי המהפכני הצפוי לליברמן כתוצאה מהמגע המחודש עם כורסת השר. ולפיכך הוא ודאי לא הופתע. המהלך היה מבחינתו של ראש הממשלה, נטול סיכונים פוליטיים מיידיים. אם נפתלי בנט ישמיע קולות רפים של פרישה - הרצוג ייכנס. זה מהלך בטוח לטווח הקצר, גם אם לטווח ארוך משמעותו אובדן תמיכת הימין. האם נתניהו מבין שזו הקדנציה האחרונה שלו ולכן לא אכפת לו?

השבעת ליברמן והצהרות ראש הממשלה הוותיק ושר הביטחון החדש חשפו שוב את ערוותם האידיאולוגית של נתניהו וליברמן, ואולי גרוע מזה - כשהופשלו מכנסיהם במאמץ הטיפוס לפסגות המסחררות של קואליציית 66 - התגלה למרבה הזוועה שאין שם כלום. בטח לא אידיאולוגיה.
 

הגדרת "ימין מדיני" בישראל נעה בקשת שבין סוג של גידוף, אם הוא בא מפי שמאלנים, או זיכרון היסטורי מעומעם של מפלגה שנראתה לאחרונה בימי יצחק שמיר, ומאז נדדה שמאלה - למרכז, למרכז החמים שבו נמצאים עוד קולות בוחרים, גם אם בדרך צריך לוותר על ארץ ישראל. כי רק השלטון יקר לליכוד יותר מארץ ישראל. 
 

וזה בדיוק ההבדל בין ימין אידיאולוגי לכל שאר הזרמים הפוליטיים. עבור הימין האידיאולוגי ארץ ישראל היא ערך מקודש בפני עצמו. מולדת. אמא. וכשם שלא מוותרים ולא מחלקים ולא מוכרים אמא - לא מוותרים על מולדת. לא תמורת שיפור במצב כלכלי או מדיני, לא כדי לחמוק ממשפט פלילי וכלא, אפילו לא תמורת חוזה שלום. לשמאל הציוני, למרכז נטול האידיאולוגיה ולימין הפוליטי המנסה לשמר דימוי נצי - ארץ ישראל היא נדל"ן. אמצעי להשגת יעדים מדיניים, כלכליים, או חברתיים. ארץ ישראל היא מכשיר ולא ערך.  
 

הבטיחו לנו שלום תמורת שטחים. אחרי שהמדיניות הזו פשטה את הרגל ועלתה בדם של יותר מאלף יהודים - התחילו להבטיח סחורות־אוויר אחרות: שטחים תמורת דמוגרפיה. האיצו בנו למהר להיפטר מ"השטחים" כדי לא להפוך למדינה דו־לאומית. ולאחרונה מבינים השמאלנים כי גם זה לא מפחיד את הציבור והם יוצאים בססמאות ענק "ביטחון עכשיו - שלום אחר כך". מבטיחים שקט, ביטחון ושלווה, שגשוג והצלחה, זיווג ובנים זכרים - אבל משלמים בהרים וגבעות. בארץ ישראל. המילים לא שוות כלום. 
 

אבל מה זו אדמה, מה זו מולדת - יודע היטב העם שלא היה לו מאום זולת רדיפות כשלא הייתה מולדת תחת רגליו. ולפיכך זהו נייר הלקמוס הרגיש שיש לעשות בו שימוש לגבי כל פוליטיקאי או מפלגה. כדי לא להיות מופתעים אחר כך. האם היחס שלהם לארץ ישראל הוא ערכי או אינסטרומנטלי.
 

האידיאולוגיה יכולה להיות כוח מניע למנהיג. חזון שאליו הוא חותר, ועצם הימצאותו במרחק, בעתיד, מפיח רוח במפרשים. אידיאולוגיה־לשעבר, כזו שפעם האמינו בה, יכולה במקרה הטוב רק להכביד על מנהיג. כמו מערכת יחסים שהסתיימה, אך עדיין מקשה ביצירת קשר חדש. ובמקרה הרע - אם מעולם לא הייתה זו אהבת אמת אלא סטוץ, קשר תועלתני היפה לשעתו - האידיאולוגיה מושלכת לצדי הדרך, ואלו שנטשו אותה מסבירים את עצמם כשהם מסתמכים על המחקר הזואולוגי של משה דיין, "רק חמור לא משנה את דעתו". 
 

האסיר אולמרט, שהיה מוכן לתת 97% משטחי יהודה ושומרון לערבים, וגם חצי ירושלים, נשאל פעם מה ההבדל בינו לבין השמאל. הוא הסביר שלו - בניגוד לשמאל - הוויתור כואב. אני אפילו מוכן לקבל את דבריו כפשוטם, כי אין לי ספק שהידיעה שהוא בוגד במורשת אביו גורמת אפילו לעבריין כמו אולמרט לאי נוחות מסוימת. כואב, אבל לא במידה שתמנע ממנו לבגוד. וכאן מהדהדים דבריו של השופט דוד רוזן שישב במשפטו: "לוקח שוחד הוא בוגד".
 

אריאל שרון, שבנה עשרות יישובים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה וגם עקר והחריב 25 מהם ב"התנתקות", לא היה בוחר לעשות כך אם לא השתכנע מדברי בניו ויועציו שאין לו דרך אחרת לחמוק מהכלא על עבירות בסכומים גדולים בהרבה מאלו שבגללם יושב עתה אולמרט בכלא. 

האם נתניהו הולך בדרכם?