1. ביום ראשון, 5 ביוני, ימלאו 49 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה שונו פניה של ישראל. השבוע יצא לאקרנים ברשת בתי הקולנוע "לב" הסרט התיעודי "המתנחלים" של הבמאי שמעון דותן. זהו סרט רב עוצמה, מטלטל אך גם מייאש. הוא מספר את תולדות מפעל ההתנחלות הישראלי, שאוטוטו ימלאו לו 50 שנים. הסרט חשוב, ובוודאי מחדש או מחדד לצעירים ולצעירים פחות שנולדו לתוך המציאות של הכיבוש בגדה, ועבורם ההתנחלויות הן מפעל היסטורי רב שנים.
לבני דורי - שהיו נערים במלחמת ששת הימים ולאחריה - הוא פחות מחדש. עבורנו, מה שקרה אז הוא לא פיסת היסטוריה. היינו עדים חיים להתהוות המציאות ששינתה ללא הכר את ישראל ואת פני החברה, וממשיכה לעצב לא רק את ההווה, אלא גם את העתיד שלנו ושל ילדינו.
הסרט מספר כיצד מיד לאחר מלחמת ששת הימים קיבל ראש הממשלה לוי אשכול פנייה מחנן פורת, בן של מתיישבים בכפר עציון שיישובם נכבש במלחמת העצמאות על ידי הלגיון הערבי של ממלכת ירדן, לאפשר לו ולחבריו לחזור ולהתיישב במקום. אשכול היסס זמן מה ואף התחמק מפגישה עם פורת, אך לבסוף אמר להם "קינדרלעך" - כך לפחות ציטט בסרט אחד מחבריו של פורת (דומני שהיה אז מנחם פליקס) את אשכול - ונתן להם את ברכתו, בלי החלטת ממשלה.
זה היה הצעד הראשון בתהליך ההתנחלות בגדה. כעבור כמה חודשים התרחש הצעד השני: הרב משה לוינגר וכמה מחבריו התחזו לתיירים שווייצרים ושכרו חדרים במלון "פארק" בחברון, לכאורה כדי לעשות את ליל הסדר בעיר האבות. לאחר שהסתיים החג, סירבו להתפנות והקימו את התשתית הראשונה להקמת קריית ארבע, ובהמשך גם את היישוב היהודי בלב חברון עצמה. הדבר התאפשר גם בגלל המאבק הפוליטי העז שניטש אז בין שר העבודה יגאל אלון לשר הביטחון משה דיין על הנהגת מפלגת העבודה. אלון תמך במתנחלים כדי לנגח את דיין.
אך המפנה החשוב ביותר קרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. עד אז הייתה לממשלת ישראל מדיניות שהתבססה על תוכניתו של השר אלון, וקרויה על שמו. לפי התוכנית הוקמו יישובים רק באזורים שנחשבו לבעלי ערך ביטחוני וצבאי. זו הייתה התפיסה הקלאסית של העבודה, שיישובים אזרחיים הם מרכיב ותרומה לביטחון הלאומי. וכך הוקמו בשש השנים שבין שתי המלחמות יישובים בבקעת הירדן, שנועדה להיות גבולה המזרחי של ישראל בכל הסדר מדיני עם ירדן, גם אם צה"ל יפנה את הגדה.
אלון ומפלגת העבודה תמכו בהקמת יישובים בגוש עציון, בירושלים ובבקעה, אך התנגדו בתוקף לכל הצעה להקים התנחלויות בגב ההר ובלב האוכלוסייה הפלסטינית. אך הטראומה של מלחמת יום הכיפורים והשבר העמוק בחברה ובפוליטיקה הישראלית בעקבותיה חוללו שינוי גם ביחס להתנחלות. פורת, פליקס, בני קצובר ואחרים, בוגרי תנועת בני עקיבא של המפלגה הדתית־לאומית (המפד"ל), ורבים מהם גם בוגרי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הקימו את תנועת גוש אמונים.
התנועה הוקמה בזכות תרומתו הנדיבה של תעשיין טקסטיל ישראלי בשם ארנסט וודק, ומנהיגיה התכנסו לכמה ישיבות בווילה שלו בהרצליה פיתוח. ב־1979 חשפתי במאמר בירחון "מוניטין" את מעורבותו של וודק בגוש אמונים ושרטטתי את דיוקנו. וודק לא היה דתי, אך תמך בכל לבו ומאודו ברעיון של ארץ ישראל הגדולה ובהקמת התנחלויות בכל מקום בארץ. בשלב מסוים הוא אף העתיק את מפעלו לגדה.
חדורים בלהט דתי ומשיחי, החליטו אנשי גוש אמונים להקים את היישוב הראשון בשומרון למרות התנגדות הממשלה. הם הגיעו שש פעמים לתחנת הרכבת הישנה (הטורקית) של סבסטיה, כדי להכריז על הקמת היישוב אלון מורה.
ב־1974 הייתי כתב צעיר בקול ישראל ונשלחתי לסקר את המאמצים של אנשי גוש אמונים לכפות את רצונם על הממשלה, עדיין בהנהגת המערך (העבודה ומפ"ם) בראשותו של יצחק רבין. דילגתי איתם על הג'בלאות והייתי עד למאמציהם הנחושים להיאחז באדמת ארץ ישראל. בכל פעם מספר המשתתפים גדל. בתבונתם, ארגנו מנהיגי התנועה את העליות לסבסטיה בחופשות חג הסוכות והפסח, כשלא התקיימו לימודים, כדי להביא לשם אלפי תלמידים חובשי כיפות סרוגות.
בעורמתם, הם גם ניצלו שוב את המאבקים האישיים בצמרת מפלגת העבודה. עד למלחמת יום הכיפורים המאבק על הנהגת המפלגה היה בין אלון לדיין. לאחר המלחמה הוא נסוב בין רבין לשר הביטחון שמעון פרס. האחרון תמך במתנחלים כדי להזיק ולקעקע את מעמדו של ראש הממשלה. הוא הורה למשרד הביטחון לסייע בהקמת "מחנה עבודה" בהר בעל חצור מצפון לירושלים, שלימים הפך להתנחלות עפרה - הראשונה שהוקמה בגב ההר.
עמיתי, העיתונאי עקיבא אלדר, מספר בסרט כי שוחח עם פרס ושאל אותו אם אינו מתחרט על תרומתו למפעל ההתנחלויות. פרס, על פי אלדר, הודה כי "אם הייתי יודע איזו מפלצת תצמח לנו, לא הייתי נותן לזה יד". על כך אפשר רק לומר באנגלית: It’s too late, baby.
שש פעמים עלו אנשי גוש אמונים לסבסטיה ושש פעמים פינה אותם צה"ל. בעלייה השביעית הם הצליחו לכופף את ידה של הממשלה, שחששה מפינוי אלים וממלחמת אחים. לכאורה, גם בפעם ההיא פונו המתנחלים. אך בפועל, בתיווכו של המשורר חיים גורי (שמצר כיום על חלקו בפרשה), שפעל בשליחותו של השר ישראל גלילי, הושגה פשרה: הוסכם כי 30 גברים ישוכנו לפרק זמן קצר של שלושה חודשים, בקדום, מחנה צבאי ירדני ששימש עתה בסיס הדרכה של המשטרה הצבאית. הרעיון להעתיק בסיסים של צה"ל לגדה היה של מפקד מחלקת ההדרכה (מה"ד) אלוף אריאל שרון. אנשי גוש אמונים, כהרגלם, התחכמו. לא 30 גברים עברו לקדום, אלא 30 משפחות. וכך קם היישוב הראשון במרכז השומרון, בלב האוכלוסייה הפלסטינית.
אני זוכר שראיינתי אז את שר הבריאות ויקטור שם־טוב ממפ"ם, השר היחיד שהתנגד לפשרה. בשיחה שהתפתחה הוא הביע סיפוק מההחלטה וקבע: "ניצחנו. הממשלה ניצחה את המתנחלים". הייתי אז בן 25 ואיני יודע מהיכן שאבתי את החוצפה ככתב צעיר לומר "לא, אדוני השר, לא ניצחתם. הפסדתם".
הזמניות של 30 המשפחות בקדום הפכה לעובדת קבע. כעבור כמה שנים קדום חדל להיות מחנה צבאי והפך להתנחלות קדומים, השוכנת כעשרה קילומטרים מערבית לשכם.
גוש אמונים ניצחה במאבק נגד ממשלת השמאל. כעבור כשנתיים, ב־1977, חל המהפך הפוליטי. לאחר 29 שנים בשלטון ללא מצרים, הובסו מפלגת העבודה ומחנה השמאל בבחירות, ומנהיג הליכוד מנחם בגין הקים את ממשלת הימין הראשונה של ישראל. זמן קצר לאחר הבחירות סייר בגין בגדה המערבית, מלווה בשר החקלאות אריאל שרון, שהיה גם יו"ר ועדת השרים להתיישבות. בגין הבטיח כי יקומו "הרבה אלוני מורה". ואכן כך בדיוק קרה.
לפי "המתנחלים", כיום מתגוררים בגדה, כולל פרברי ירושלים, כ־400 אלף מתנחלים. רובם, כפי שמודה ביושר אחד מהם בסרט, באו להגשים את החלום הבורגני שלהם - בית פרטי גדול עם גינה ונוף עוצר נשימה. כ־20%, כ־80 אלף, נחשבים ל"גרעין הקשה": מתיישבים אידיאולוגיים, אנשי גוש אמונים ותומכיהם. לפי ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל", מספרם של המתנחלים בגדה גבוה יותר והם מונים כ־570 אלף.
סרטו של דותן מטלטל ומצמרר, דווקא בגלל הניגוד שבין הנופים המרהיבים של הגדה והאמירות השקטות של הדוברים, גם אם חלקן נשמעות הזויות, לבין המציאות המוכרת כל כך של הכיבוש, הדיכוי, הקולוניאליזם, הניצול הכלכלי והגזענות. נשים חסודות מההתנחלות בת עין, שהוציאה מקרבה בעשור האחרון כמה מגדולי הטרוריסטים היהודים, מודות בלי בושה מול המצלמה כי לערבים, גם ערבים ישראלים, אסור להיכנס למקום.
הסרט מספר בקצרה גם על צמיחת מחתרות הטרור של המתנחלים והרצחנות של בודדים. הייתה המחתרת היהודית של שנות ה־80, שצמחה מלב גוש אמונים, שהתנקשה בראשי ערים, זממה לפוצץ אוטובוסים של ילדים ואת "השיקוץ" - המסגדים בהר הבית; היה ב־1994 ד"ר ברוך גולדשטיין, שרצח במערת המכפלה 29 מתפללים מוסלמים. בהלווייתו השתתף יגאל עמיר, רוצחו של רבין; ובשנים האחרונות פועלת מחתרת נוער הגבעות או "קבוצת המרד", בראשות מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא. הפילוסוף ופרופסור למחשבת ישראל, משה הלברטל, אומר עליהם בסרט שהם "מתקנאים בפלסטינים ורוצים להיות שהידים".
הסרט מסתיים בתמונות של גוף לא ברור, הלובש ופושט את גבולותיה של ישראל, כפי שהשתנו ב־3,600 שנות ההיסטוריה שלה. זהו ניסיון של הבמאי לרמוז שעדיין הכל פתוח ואפשרי. "בוודאי שהכל יכול להשתנות בעתיד", אמר דותן בדו־שיח שניהל עם הקהל לאחר הקרנת הסרט, וסיפר כי מתנחלת ממאחז תקוע ד' אמרה לו לאחר הקרנה: "הצבת מראה לנגד עינינו".
דברים ברוח זו השמיע אלוף שלמה גזית, שהיה ראש הממשל הצבאי ומבצע מדיניות "המקל והגזר" וגישת "הכיבוש הנאור" מבית מדרשו של משה דיין. "הם מתנחלים כבר 50 שנים", אומר לו דותן, "אולי יהיו עוד 500 שנים". על כך משיב גזית בהומור: "אני בן 88, האם זה אומר שאגיע לגיל 880?".
ובכל זאת, בעיני הסרט הזה מייאש. וזאת משום שהוא מציב מראה, לא לפני המתנחלים, כפי שמקווה הבמאי, אלא לנגד עיני חלק מהציבור הישראלי, זה שמתנגד לכיבוש ולהתנחלויות. והמראה מלמדת כיצד קוצר ראות של מנהיגים או פחדנותם, תככים פוליטיים וקריצות עין, בצירוף אדישות והשלמה של הציבור הרחב מול הנחישות של אנשי גוש אמונים, החדורים תחושת שליחות כציווי אלוהי, ודבקותם במשימה - הנציחו את הכיבוש הישראלי וההתנחלויות והפכו את המצב ל"בלתי הפיך", כפי שכבר אמר מירון בנבנישתי, לפני כרבע מאה, בפיכחון שהרגיז אז רבים.
2. מי שעדיין אינם מתייאשים, הם 200 ומשהו חברי העמותה "מפקדים למען ביטחון ישראל". זו קבוצה של קצינים לשעבר בצה"ל בדרגות של תת אלוף ומעלה וכן בכירים בשב"כ ובמוסד (ביניהם שבתי שביט, דני יתום, רולי גירון ומאיר דגן שנפטר לאחרונה). בראשם עומד אלוף (בדימוס) אמנון רשף וסגנו הוא אריה פלמן, שהיה סגן ראש השב"כ. הקבוצה קמה באוקטובר 2014 בעזרת תרומות של נדבן יהודי אמריקאי מוכר, שביקש ששמו לא יוזכר, ועוד כמה תורמים ישראלים־אמריקאים.
מטרתם המקורית הייתה להשפיע על תוצאות הבחירות האחרונות. הם ביקשו לומר לציבור ש"נתניהו אינו מר ביטחון" וקיוו שמעמדם ושמם יצליחו לגרום למעבר של שלושה או ארבעה מנדטים ממחנה הימין למפלגת העבודה ולמרכז של יש עתיד, ובכך להביא להרכבת ממשלת שמאל־מרכז. זה לא קרה. מתברר שהם שגו באשליה עצמית. השפעתם על הציבור הישראלי קטנה מאוד, אך הם אינם אומרים נואש. עתה הם פרסמו תוכנית חדשה שכותרתה "ביטחון תחילה: משנים את כללי המשחק".
פלמן וגירון הסבירו לי השבוע את עיקריה. הם תומכים בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. "התוכנית הביטחונית שלנו נועדה לתת מענה ביטחוני למציאות של שתי מדינות. אנו מבקשים לקעקע את ההתנגדות לרעיון שתי המדינות מצד הטוענים כי אסור לעשות זאת מטעמים ביטחוניים".
בינתיים, ההסתברות שישראל והרשות יחזרו לשולחן המו"מ שיביא להקמת שתי המדינות אינה גבוהה. יש לכך סיבות רבות, אך "שני משפטי המפתח שאנו שומעים הם שאין פרטנר לשיחות וכל הסכם יביא להקמת חמאסטן בגדה". לפיכך מבקשת תוכניתם להוות יוזמה ישראלית לתקופת הביניים, שבה "ישראל תעשה מהלך עצמאי לא תלוי פרטנר שיהיו בו שלושה מרכיבים: ביטחוני, מדיני ואזרחי־כלכלי".
בממד הביטחוני, "ישראל, ודווקא ממשלות ימין, הקימו גדר לאורך הקו הירוק באורך 470 ק"מ, כ־60% מהתוכנית. כשתושלם בניית הגדר יוקמו שני מרחבי ביטחון - אחד מערבי לגדר ואחד מזרחי לגדר. במרחב המערבי ייכללו כל גושי ההתיישבות כמו אריאל, גוש עציון, מעלה אדומים, שבהם חיים כ־80% מהמתיישבים. המטרה היא לחסום את זליגת הטרור מהמרחב המזרחי".
במקביל, בממד האזרחי־כלכלי "יש לבצע במרחב המזרחי פעולות שיורידו את מפלס האלימות ואת הנטייה של הפלסטינים לאלימות, דרך מיזמים כלכליים שיעניקו להם רווחה כלכלית יחסית. יש מחקרים שמראים כי בכפרים ובערים שיש בהם תעסוקה מלאה אין טרור".
בממד המדיני, "מדינת ישראל תצא ביוזמה שבה תודיע כי אין לה יותר שאיפות טריטוריאליות ממזרח לגדר, תפסיק את הבנייה ותציע למתיישבים תוכנית של פינוי ובינוי". כל מתנחל שיסכים לפנות את ביתו יקבל בית חלופי בתחומי הקו הירוק.
אשרי המאמינים שזה אפשרי.