חיסון מדיני: נתניהו וליברמן לא באמת יודעים איך כל זה ייגמר

כמות הניחושים, ההערכות והתרחישים המדיניים והביטחוניים סביב מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון גואה, אף על פי שהיא מתעלמת מכל העובדות הקשורות לתפקיד הזה בממשלה. איש מהשרים שנכנסו אליו לא ידע מה הוא בדיוק רוצה, ולא עשה את מה שהוא תכנן. זה כרטיס כניסה למועדון יוקרתי ומשופע בכסף, שלא מבטיח שום דבר. 
 

היו שרי ביטחון שסיימו שם את הקריירה. אולי אפילו זה יהיה עתידו של שר הביטחון היוצא משה יעלון, למרות האיתות שהוא מתחמם על הקווים. בנימין בן אליעזר לא המריא משם, עמיר פרץ התרסק, משה ארנס לא התברג בהנהגה הלאומית, ושואל מופז הלך הביתה לעשות יוגה. בקיצור, הכל פתוח. רק עניין אחד הוכח שוב השבוע, והוא הבסיס לחלק מהניחושים והקנוניות בענן המדיני: כשיש רצון מוצאים דרך. כן, אותו משפט שאמר יצחק רבין ז"ל.
 

כל הדיבורים על הוועידה האזורית ועל התהליך המדיני יוצרים תחושה לא נוחה בציבור וגורמים לכתבים המדיניים לחשוב שקורה משהו גדול שלא עלינו עליו. אבל מה בדיוק השתנה באזור, ואיזה שינוי כיוון דרמטי סולל את הדרך להסדר אזורי חסר תקדים? התשובה היא: כלום. הפלסטינים לא שינו כיוון, אין תהליך הבשלה דרמטי בצד השני, וגם אצלנו החשדנות מפני הסדר גוברת על כל הלוגיקה של "תקווה".
 

הדבר היחיד שקורה הוא שבנימין נתניהו, אחרי שנים של הדיפת כדור הברזל שנקרא יוזמה מדינית, מזהה צבר יוזמות שנוחתות לו על הראש. הצרפתים, שכשלו בכל מאמץ מדיני אי פעם, פותחים היום את השלב הראשון ביוזמה לקדם ועידה בינלאומית. כמו דיון משמורת שנערך בלי הילדים, הדיון יתקיים בלי נציגים ישראלים ופלסטינים. 

 

אבל עיקר החשש של נתניהו הוא מהתקופה שנותרה עד נובמבר, אז יתקיימו הבחירות בארה"ב. תהא אשר תהא התוצאה, בשלב זה היא משאירה בחור אנרגטי בבית הלבן, בלי שום פיקוח ושום חשבון. זה הזמן שברק אובמה יכול להנחית על נתניהו כל מה שהוא רוצה. נתניהו חושש, והתקדימים ההיסטוריים מאששים את החשש. רונלד רייגן למשל הכיר באש"ף בזמן פציעות, והוא עוד היה רפובליקני.
 

אז מה עושה ראש ממשלה שמזהה איום בינלאומי? מערבב מיד את הקלפים הפוליטיים ויודע שהחיסון הטוב ביותר מפני יוזמות ותכתיבים הוא להכניס את הראש עמוק בתוך תהליך מדיני שלא יצא ממנו כלום. השותף הטבעי לקשקוש כזה של משא ומתן הוא כמובן יצחק הרצוג ואזובי העבודה. הם כל כך רוצים שלום, עד שהם יהיו מוכנים כמעט לכל. לכן נתניהו באמת רצה להכניס את המחנה הציוני לקואליציה והוא עדיין רוצה. המטרה היא תהליך בלי תוצאה, והעבודה מצוינת בניהול תהליכים כאלה.
 

הרצוג התמהמה, גרר רגליים והסתבך עם השרוכים ועם חברי מפלגתו. בינתיים חבורת הימניים בממשלה ובשטחים שידלה את ליברמן להיכנס. נתניהו נכנע ונתן לליברמן את מה שהוא דרש כבר לפני שנה. כפי שפרסמנו בערוץ 2 לפני שבועיים, נתניהו התקשר לא־סיסי ואמר לו שצירוף ליברמן לממשלה לא יפגע ביוזמה האזורית אלא אפילו יסייע למאמץ. נתניהו הבטיח וקיים. כשליברמן לצדו הוא דיבר בחיוב על יוזמת השלום, וליברמן חזר על המסר: שתי מדינות לשני עמים. 

 

זה סופו של תהליך מו"מ פומבי, שהחל לפני שלוש שנים בהצהרת הליגה הערבית, שהיא מוכנה לחילופי שטחים שלא היו חלק מבסיס היוזמה הערבית, ובאמירה הסעודית שישראל יכולה לאמץ את היוזמה עם הסתייגויות. כלומר, שאפשר לדבר על התוכן של המסגרת.
 

בימים רגילים היו נתניהו וליברמן נוחרים בבוז ואומרים לערבים שקודם יטפלו בהסתה, בעוני, בשחיתות ובדאע"ש, לפני שהם מבלבלים לנו את השכל. אבל כשיש רצון יש דרך. נתניהו מחפש חיסון מדיני לשפעת המגיעה מהבית הלבן ומארמון האליזה. ליברמן מחפש תפקיד עם משמעות והכרה לאומית. הוא לא בא לשרוף את המועדון, כי הוא יודע שהכי קל זה להיות חזק מבחוץ. בפנים צריך גם לבצע. אז הדרך להכרה היא איגוף שמאלי. קמפיין ליברמן האחראי, השקול, הקורא את החומר וזה ש"האלופים הופתעו מחשיבתו המקורית" יצא לדרך. מה זה אומר? כלום.
 

נתניהו וליברמן לא יודעים איך זה ייגמר. נתניהו מתכנן תהליך סרק כי הוא סומך, כמו רבים לפניו, על הסרבנות הערבית. אבל יצחק רבין לא תכנן את אוסלו, אריאל שרון לא תכנן לגרש את כל המתנחלים מגוש קטיף, ולוי אשכול לא תכנן לכבוש את כל סיני והגולן. דברים קורים. מנהיגות פירושה לקבל החלטות בזמן אמת בתנאים בלתי צפויים. זה יכול להיגמר בקינה נוספת לשלום או בהסדר מפתיע. הם בעצמם לא יודעים לאן מובילה הדרך, אבל החליטו ששווה לנסות ללכת בה.

ואם כבר בדרכים אנחנו עוסקים, מי שצפה מקרוב בדרך המפותלת שהובילה לפתרון המשבר בין נתניהו לנפתלי בנט ואפשרה את השבעת ליברמן, הרגיש שהוא צופה בפרק של "פולישוק". גם כאן הוכח שכשרוצים מוצאים פתרון, אפילו אם הוא מוזר ועקום.
 

בנט בסך הכל רצה שיפור בדרכי ניהול הקבינט ובמינוי מזכיר צבאי שיעדכן את השרים. אם נתניהו היה "קול", הוא היה אומר מיד "כן" ואחר כך עושה מה שבא לו, אבל נתניהו החליט שזו סחטנות שמאותתת לשרים שהוא לחיץ.

 

פתאום הוא נזכר לעמוד על הרגליים האחוריות. זאת אחרי ששלח הביתה רמטכ"ל לשעבר ובעל ברית כמו משה יעלון רק כדי להיכנע לתביעה של ליברמן לתיק הביטחון, שהוא עצמו ראה בה עניין מופרך עד לפני חודש.
 

בנט באמת רצה פשרה והיה מוכן לכל נוסחה, אבל נתניהו התבצר. כשיעקב ליצמן מיהדות התורה, יהודי שלא החזיק נשק מימיו ולא יודע מה ההבדל בין קפל"ד לבט"ש, הציע למנות את ראש המל"ל כקצין הדיווח, נתניהו דחה את הצעתו בבוז. באותו יום נחתו פרשות שרה אחת אחרי השנייה, ובלילה נתניהו החליט שהוא רוצה פתרון והחליט לאמץ את הצעת ליצמן. נתניהו חיפש את בנט. יועציו ניסו לאתר אותו וגילו שהוא הלך לישון. בסוף הצליחו להעיר אותו באמצעות המאבטח, ואמרו לו שנתניהו מוכן לאמץ את פשרת ליצמן. מצוין, אמר בנט, מה ליצמן הציע? יועציו של בנט הודו שליצמן בעצמו לא ממש זוכר.
 

בעוד בנט מוחה את קורי השינה, נתניהו לא המתין ופרסם שהוא מאמץ את הצעת ליצמן. כך גויס חבר הכנסת להיות סולם יעקב לשני המתבצרים. הוא זכה בתהילה לרגע שכלל לא חיפש, ובעצמו מאשר שהיה הבדל בין מה שהציע למה שבסוף התקבל. ונתניהו? הוא ירד מהעץ ואחריו בנט, היישר לזרועות היוזמה האזורית.