השונות הדמוגרפית המרכיבה את ירושלים מוזכרת לרוב כמחסום משמעותי לפיתוחה של העיר, כסיבה לנקודות חיכוך רבות וכגורם המכריע להגירה שלילית מעיר הבירה. אך במבט מעמיק ניתן להפוך את גיוונה של האוכלוסייה הירושלמית ממחסום מאיים לייחוד וליתרון משמעותי. יתרה מכך, לא מדובר רק באפשרות תיאורטית. זו היא המציאות מדי יום ומדי שעה בעיר הזאת. מספיק להסתובב בסמטאות הקטנות, להסתכל בעיניים של עוברי האורח, להרגיש את קצב החיים וההתרחשות למרות השוני, ולדעת שמסתתר באזור שבין גשר המיתרים למערת הר הצופים נכס ייחודי ששווה להתאמץ ולפצח את סודו.
אין לייפות את המציאות - האתגרים ההישרדותיים של ירושלים גדולים משל כל עיר אחרת באזור. אך דווקא לכן העיר דורשת מתושביה תנועה תמידית של גמישות, רגישות וקבלה. ירושלים אינה רק משרתת את התושבים ותורמת לאיכות חייהם כמו כל עיר שגרתית, אלא מתקיימת בה מערכת יחסים ייחודית והדדית בין הישות המוניציפלית לתושב. הירושלמים באשר הם דואגים לעיר הנצח השסועה. הם מרגישים אותה, מחבקים אותה ואכפתיים לעתידה. הירושלמים הם אלו שמאפשרים לבירה להמשיך ולקיים שגרה תוססת למרות הפצעים המדממים בה מדי תקופה. והעיר, מצדה, משיבה לתושביה, כמו במעגל שוק קח תן, שתי מתנות גדולות ומיוחדות בחזרה.
המתנה הראשונה שאותה מזמנת המציאות המורכבת לתושבים היא נקודת מבט עמוקה יותר מעבר לעיסוק רק בחיי היומיום והשגרה. ירושלים כמעט מבקשת מהדרים בה להתרומם ולעסוק במהות. למצוא תשובות טובות יותר לקיומנו המשותף על האדמה הזאת. לתהות לגבי החזון והעתיד ולמצוא פתרונות מורכבים לחיים המשותפים שאינם רק מענים טכניים.
החילונים למשל לא יצליחו לשרוד בה אלא אם יפסיקו להתמקד רק בקשיי התחבורה בשבת ויעברו לשאול את עצמם על תפקידם ההכרחי במרקם העירוני. החרדים, שרק בשנה שעברה חצי ריבוא מהם צבעו את הכניסה לעיר בשחור ולבן ובקריאות זעם נגד הגיוס לשירותי הביטחון, מצאו עצמם מרעיפים חום, חיבה ומאפים על חיילים שאבטחו את שכונותיהם במהלך החורף האחרון. ובמזרח ירושלים, באותו זמן ממש, רוב מוחלט של התושבים עצרו בכוח הרוח האזרחית טרור רשת צעיר ורדיקלי. רובם בחרו להצביע ברגליים ובאומץ בעד שימורה של העיר מאוחדת, גם אם לא מושלמת. כל תושב, ולא משנה במה הוא עוסק - תלמיד, סנדלר או גננת, הוא בעצם איש רוח. כל אזרח הוא פעיל חברתי משנה מציאות. זו אם כן מתנת המשמעות.
המתנה השנייה שאותה מעניקה העיר לגרים בה נובעת מהצורך להפגיש בין קטבים. בין פלסטינים ליהודים, בין חרדים לחילונים. הניסיון לצמצם את השסעים מעניק משקל מיוחד לאלו מבין התושבים שיכולים להוות גשר אנושי. כך למשל, התנועות המסורתיות המכילות והזרמים הדתיים הליברליים מצליחים לא פעם להוכיח בירושלים שאפשר אחרת. שניתן לרכך את הנוקשות החרדית מחד ואת הבהלה לחילוניות חופשית מאידך. כך גם המזרחיות הישראלית על העדות המגוונות שמרכיבות אותה. בני התרבות הערבית יכולים וצריכים לייצר קשרים וגשרים לעמים המזרח תיכוניים שבתוכם אנחנו חיים ולאלה מהם החיים עמנו. אשר לאנשי האמצע, תודות לזהויות המורכבות, ניתן לאפשר שיח ושפה תרבותית משותפת. ירושלים מוציאה מכל זהות וגוון אנושי את היופי. מדגישה את הייחודיות במי שאתה, מעניקה לך מקום של כבוד. ירושלים מזמנת יחד עם המגוון האנושי את מתנת המהות. אם נשכיל אנו הירושלמים לחבק בחוזקה את המתנות האלו, אולי נצליח להעניק מתנה משלנו למדינת ישראל כולה.
הכותבת היא ראש תחום החברה החרדית במכון שחרית