"אצלנו, ביישוב, יש שקט גמור. פסטורליות. רק ככה אני מעדיפה לגדל את הילדים שלי", נאמה לי חברתי בבואה לירושלים ולא הפסיקה להתלונן: על חוסר הפחים. על המדרכות הצרות. על העוני ובעיות החנייה של העיר.
אמרתי לה שירושלים היא כמו כפר קטן, שמעולם לא קרה שנפלטתי אל הרחוב ולא פגשתי מישהו מוכר, "ובעיר, לפחות, אם את קמה על רגל שמאל, את לא מוכרחה להיות נחמדה", הוספתי. "איך אפשר לגדל פה ילדים? ומה עם שכנים?" היא שאלה. "ילדים גדלים גם מתוך שינה, זו עובדה ביולוגית", אמרתי, "וכשנגמר לי הסוכר אני יורדת למכולת".
****
בימי חיי הזדמן לי לגור בשני יישובים קהילתיים. דיברו שם הרבה. על איכות חיים ודו־קיום, על טבע ואקולוגיה ועל קידוש האינדיבידואל כערך עליון.
בירושלים אין דו־קיום. העיר כופה על תושביה קיום. שברירי אומנם, סדוק אומנם, אך בכל זאת קיום. בתחנת אוטובוס יושבים סטודנט ערבי, נזיר ואישה חרדית. בירושלים לא מקדשים את האינדיבידואל כערך עליון, אך זו העיר היחידה בישראל שבה מונצחת תופעה מיוחדת: "סינדרום ירושלים". משוגע־משוגע בדרכו שלו. כאן מתקבלים, גם אם לא תמיד בברכה, המחללים, פושטי היד, המזמרים, נביאי הזעם והמשוררים המודחקים. ואם זה לא "קידוש האינדיבידואל", אינני יודעת אינדיבידואל מהו.
למכרה תל אביבית אחרת, המתגאה בליברליזם של העיר, אני אומרת שליברליות אמיתית מצריכה עומק וגיוון אוכלוסייה. לא חשוב כמה ססגוניים הם מופעי השקיעה והזריחה מעל הים התל אביבי שלה, ירושלים היא בעלת עומק ובעלת מרחב כמעט אינסופי: היכן שלא תזרוק אבן, יענה לך הד בן כמה אלפי שנים לפחות. כמובן שגם ירושלמית פטריוטית כמוני לא יכולה להתעלם מהקשיים של העיר. מכך שעדיין מתקמצנים על יזמים וצעירים ומקשים עליהם את החיים. אי אפשר לטאטא את הבעיות בעזרת מרתונים ומסיבות רחוב.
כשהחיים מכבידים ועול השגרה נעשה קשה, אפשר לצלול לתוך עומקה של העיר. כאן אני פוסעת בין שפע השרידים, הגנים, השגרירויות הזרות והכנסיות, ולא חסר הרבה שאצטרף לצדו של עטוף הגלבייה בשער יפו, הוא יפרוט על הנבל שלו ואני אשיר על הצפיפות הטובה של מחנה יהודה. על הקללות והמריבות, על הטיולים בעיר העתיקה ועל האוויר, שתמיד כה דחוס בערים אחרות ואילו אצלנו הוא מרווח ונקי.
אני אשיר והמילים "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים" יהדהדו בראשי, ומכל העולם יגיעו אנשים: אורפלים, סינים, רוסים, גרוזינים, קווקזים ובריטים, וכולם יחיו פה בעיר שמביטה בהם במבט סבלני, אוספת אותם תחת כנפיה וממשיכה להצעיד את ההיסטוריה במבט שווה נפש.
הכותבת היא סופרת ירושלמית