השיר החדש של "דדי דדון" (אסי כהן, "ארץ נהדרת"), "מתוקה מהחיים", הוא פרודיה על שירים מזרחיים פשוטים שמדברים על נושאים טריוויאליים יומיומיים. חוכמת החיים הפשוטים. מי היה לפני מי בתור, התאהבות מהירה תוך כדי קנייה בחנות בגדים ולאחר כמה שורות בלבד, טוויסט - הוא מתאהב במישהי אחרת לגמרי, בעת הזמנת כריך בבית קפה:



"זאת אהבה, מיד אני יודע


לא כמו עם זאת שהייתי לפניה".



באופן כללי, המטרה של שירים מסוג אלה היא ללעוג לגל שירים מזרחיים כמו "דרך השלום" או "טרמינל 3", ובעיקר לשירו המביך של משה פרץ, "טיסה 5325":



"היי, שלום. כיסא ליד חלון


רוצה להתחלף, בשקט מבקשת…


צוחק, את מגניבה לי חיוך


הטייס מכריז,


עוד שנייה כבר בשמיים,


תשימו חגורות בטיחות"



אבי אוחיון כתב את השיר הזה ברצינות גמורה כשיר על אהבה בלתי תיאמן הנרקמת בטיסה. בתוך שעתיים "יש כבר אהבה מקיר לקיר". אחרי ארבע שעות, בנחיתה, מדובר במינימום רומיאו ויוליה, כי "אהבה כזאת בטוח לא טעות". ההתייחסות שלו לאהבת אמת בזמן ובנסיבות האלה היא פתטית. לעומת זאת, על השיר של "דדי דדון" עמלו ארבעה כותבים מחוננים כדי שיישמע יותר מטופש מהמקור. הוא הפך ללהיט ומושמע בכמה תחנות רדיו כשיר מן המניין, רק כי הוא נכתב מתוך מודעות וביקורת לז'אנר. ב"ראיון" עם "דדי דדון" הוא נשאל "על מה אתה כותב?", וענה "על דף". כזכור, בעבר, בראיון עם זהבה בן, לפני שעלתה לבמה, היא נשאלה, "אז מה נשמע?", וענתה "בסדר, תודה, מה איתך?".



הבעיה של "מתוקה מהחיים" היא שהוא טוב מדי. המרחק בינו לבין המקור הנלעג לא גדול מספיק. כלומר, לא בטוח שחלק מהמאזינים שאולי היו אמורים ללמוד ממנו משהו יצליחו להפנים את התדר האמיתי שלו, אלא יקבלו אותו כמו שהוא - שיר מזרחי פשוט וקליט - ולא יחוו אותו כביקורת. ולכן הוא גם לא אפקטיבי. כלומר, עלולה להתרחש תאונת האזנה, כשאתה יכול ליהנות מהשיר ולפזם אותו בהנאה, בלי להבין שהבדיחה היא על חשבונך. במובן הזה הוא דומה לשיר הסאטירי המעולה של שרית חדד, "חגיגה" ("בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה, ולשתוק הרבה"), שלועג לאישה שמחפשת רק בעל וחתונה.



אבל בגלל שהשיר עצמו נכתב כלהיט חתונות, הוא הפך להיות לכזה - וכמו סוס טרויאני, שימש סאטירה על כלות שניגנו את השיר ביום חתונתן שלהן עצמן. מקרה דומה התרחש עם "לא קלה היא דרכנו", ששרו כוכבי סדרת הדרמה "הבורגנים", כשכוונתם הייתה ללעוג לשכבת אוכלוסייה שלמרות שטוב לה, באופן יחסי, היא כל הזמן מתבכיינת (בבחינת "די לבכי ולנהי"), אבל גם הוא התקבל כפשוטו, כשיר אוי אוי אוי, כמה רע לי קלאסי, ומנוגן, עד היום, בזמני פיגועים ושאר קטסטרופות. לצחוק על הז'אנר בתוך הז'אנר הוא ז'אנר בפני עצמו (כמו הסרט "דדפול" או הפרסומת לג'וי עם צחי גראד) רק שלא בטוח שבבושקת הז'אנרים הזאת, אפילו עם החצים המשוננים ביותר, מצליחה לפגוע במטרה שלה.



ובכלל אלה שנים קשות לביקורת סאטירית, האווירה במדינה, תודו, מטורללת מדי, ולכן קשה לצחוק עליה - איך תלעיג שירים שהם ממילא נלעגים, איך תציג שרת תרבות שמתגאה בבורותה, איך תבקר שר ביטחון שהיה אפסנאי ומפזר הבטחות להפציץ חצי עולם, מה עוד אפשר להמציא על שר אוצר, שנמנע מלהתעסק בהכנסה הכי גדולה שאמורה להיות אי פעם לאוצר המדינה, ועל עלילותיה של אשת ראש הממשלה כבר באמת אין מה לומר. אם המדינה רוצה שיהיה בה הומור סאטירי משובח, צריך לקרות אחד מהשניים - או שהיא תירגע ותתנרמל, ואז עפים על החיים - או שאסי כהן ילך עם הסאטירה עד הסוף, ייצא לסיבוב הופעות, יעלים הכנסות מהרשויות, ייתפס, יישב בכלא שנתיים - ואז אולי המסר יעבור.



ועוד משהו

מי יותר צבוע, אנשים ששואלים על מצעד הגאווה: "בסדר, אבל למה צריך להחצין את זה?", אבל על הקרנבל בברזיל הם אומרים "איזה תרבות יש להם אלה, חייבים לקפוץ לשם פעם", או בעלי עסקים בתל אביב שתולים דגלי גאווה רק השבוע כדי למשוך תיירים ולעשות כסף? 



דרור רפאל גם ברדיו ללא הפסקה, 103FM