דווקא באביב הוא מרגיש את מניין שנותיו.
אוחז ברצועתה של הכלבה ופוסע לעבר שדרות רוטשילד כדי לנצל ימים אחרונים של מזג אוויר שפוי לטיול עירוני. לו היה יזם באופיו, עוד היה מקים עסק להשכרת כלבים לפי שעה: תחנה קטנה בכיכר “הבימה" - תן תעודה מזהה וכרטיס אשראי לביטחון - וצא לכבוש את השדרה, שהרי אין עוד שובר מחסומים בין בני אדם כזנב מכשכש של כלב שוחר טוב.
הכלבה נועצת את זרבוביתה בשלולית לחה של שתן טרי כעוברת על אי־מייל דחוף. הוא נועץ עיניים בנוף האנושי - ואולי מוטב לומר - הנוף האנושית, זאת שמשתרעת עתה לפניו מאופק אל אופק: מקצוצות שיער שנראות כמוכנות לייצג את בולגריה בתחרות הרמת משקולות באולימפיאדה הקרובה ועד לנשות עסקים בחליפות אלגנטיות. בתווך, ביניהן, כל הספקטרום הנשי: ברמניות טרוטות עיניים מליל אמש שירדו בלבוש מינימלי ללגום הפוך של בוקר, נערות רוק שנעוריהן מאחוריהן, המחפשות ריגוש או שלווה - תלוי מי שואל, סטודנטיות שיד אביהן משגת מגורים באזור המתייקר להחריד הזה ואמהות שוות–שבות מהסופרמרקט, בידיהן שקיות. כמובן שגם גברים נכללים בשדה הראייה שלו, אבל למוכרים שבהם הוא מהנהן לשלום, היתר הם לא יותר מתפאורה בהצגה שיש בה רק גיבורות.
הוא בוהה באחת “המתוקתקות": מכנסיים קצרים אופנתיים מסגירים ישבן מוצק ורגליים ארוכות, ז'קט קל מחפה על גופייה לא צמודה או רחבה מדי, שרשרת ארוכה עם קשר עבה באזור הסרעפת, שיער מסודר, תיק אופנתי. מודעת–לא מודעת למבטים העורגים הנשלחים לעברה, במיוחד של גבר אחד שתוהה מתי השתנו כך סדרי עולם? מתי הפך קוד הלבוש הנשי למתירני בהרבה מהגברי? הרי אישה יכולה ללבוש חצאית קצרה, כפכפים אלגנטיים וגופייה - וכל עוד היא תקפיד על מראה שאינו פרובוקטיבי בעליל, ייחשב הדבר ל"חוקי" שלא לומר “אופנתי", אבל גבר - מכנסיים קצרים? סנדלים? גופייה? לא, תודה.
אחרי מבזק האופנה הקצר הזה הוא מרגיש שכבר צעד מספיק כדי להרוויח את הזכות לקפה קר, ועוצר בקיוסק ההוא שהפך לאימפריה. הוא זוכר איך לפני כ־15 שנה, כשעוד רק פתחו, היה פוסע לכאן עם שותפו למשרד - לקפה וביס קטן של בוקר. אז עוד היה מדובר בקוריוז קטן ואינטימי. היום כבר קוראים כאן בשמות המזמינים, כמו ב"ארומה".
המשרד ההוא נסגר, השותף לקח ללב ולריאות ומקץ שנה ביצע "אקזיט" מושלם מהבלי העולם הזה, אפילו הכלב שהיה זוכה לטיול שלא מן המניין בכל פעם שהתחשק לו סנדוויץ', כבר בעולם שכולו כלבות בעונתן - ורק הוא נותר כאן, כמו פסל שלושת העיגולים שלעולם כבר לא יבין בצד אחד של השדרה או פסל הברונזה של דיזנגוף רכוב על סוסו בצדה האחר, זה שלעברו הוא פוסע עתה.
כן, הכל כאן כבר התחלף. חוץ ממנו.
הנוף האנושי משנה את פניו: ליד “הבימה" הוא בין בוהמייני לברנז'אי, בפינת שינקין הוא אלטרנטיבי, לקראת נחמני הוא לובש לוק עסקי - ולכיוון אלנבי הוא מתרסק אל קרקע המציאות הישראלית הקשה והמיוזעת. פס–הקול משתנה, הניחוחות הופכים לחריפים–חמוצים, ובריכת המים ליד לוח ההנצחה לוותיקי העיר מלאה תמיד בלכלוך שסחפה אליה הרוח. עוד מעט תיפסק הרוח ותתחדש רק באוקטובר.
כאן מימין, הכריז בן–גוריון על הקמת מדינת ישראל, אבל למה לבאס עם ליברמן עכשיו? הוא גוער בעצמו וממשיך. הכלבה מושכת אליו כלב אחד שיד נשית אוחזת ברצועתו. הכלב מכשכש בזנבו, גבירתו היפה מחייכת חיוך מאיר, לא אופייני לז'אנר.
“איך קוראים לכלב?", הוא מתעניין בנימוס, אף שמבחינתו זה היה יכול להיות גם תוכי (העיקר להישאר על הגלגל, אמר פעם אריאל שרון).
והם משוחחים שיחה קלה, כזאת שמתחילה במחמאות הדדיות לכלבים על רקע “מחול הפרדת הרצועות" - ומתגלגלת אל מחוזות שנוגעים כבר בחיים עצמם: הוא אומר שהכלבה בכלל של הילדה, היא אומרת שרוב היום היא בעבודה, אבל שלכלב יש מרפסת. אולי בפעם הבאה שבה ייפגשו ירהיב עוז לשאול לשמה.
הוא לא ידע את שמה, אבל דמותה (מה קרה לצמות, באמת?) הלכה עמו לאורך כל הדרך עד לאזור הראוותני שבקצה השדרה, זה שקוראים לו “סוף רוטשילד" - אף על פי שמבחינת מספרי הבתים מדובר דווקא בהתחלה.
מסתובבים כדי לחזור: איש אחד שהיה אולי מעדיף להיות עכשיו צעיר ורזה יותר וכלבה אחת מעורבת וחביבה להפליא שהיא היחידה שמצליחה להפיג את בדידותו - אף שהוא מוקף באנשים - ומוקף גם בשנותיו וזיכרונותיו שבעוד מעט קט יהפכו מנכס לנטל.
אביב בתל אביב כמעט שנגמר.