במוצאי שבת, ערב חג שבועות, יתכנסו רבבות באלפי בתי כנסת ובתי מדרש וסתם דירות ובתים ואולמות לתיקון ליל שבועות. ללמוד תורה, ותורה שבעל פה, ומדרש ואגדה, כדי לזכור ולהזכיר כי שבועות הוא חג מתן תורה. זוהי תופעה הולכת ומתפשטת. ואם יסתבר שאיננה רק גל אופנתי חולף, אלא משקפת רצון אמיתי גם בקרב חילונים להכיר את המקורות הרוחניים והתרבותיים של היהדות - זה עשוי להיות תיקון אמיתי. תיקון של הקלקול שאירע במעמד הר סיני. שהיה "מתן תורה" ולא "קבלת התורה".
אנו זוכרים מה שנאמר במדרש על בני ישראל במעמד הר סיני, שאלוהים "כפה עליהם הר כגיגית. מקבלים אתם תורתי - מוטב, ולא - פה תהא קבורתכם!". והם, בלית ברירה, הבטיחו "נעשה ונשמע". קודם נעשה, אחר כך אולי גם נבין מה אנו עושים, ולשם מה. לא מתוך מה שאנו מכנים ברפואה, לפני ניתוח למשל, "הסכמה מודעת". וכשאנו מתכנסים מרצוננו ללימוד בליל שבועות - אנחנו רוצים לדעת, להבין.
בשנות ההשמדה באירופה ישב במרתף בירושלים גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג. כל בני משפחתו נותרו בפולין. והוא, בסיוטי לילה ובחזיונות יום, בהקיץ ובחלום, ראה לנגד עיניו איך רוצחים את אחיותיו, את אביו, את אמו וכל בני משפחתו. את הקינה הגדולה עליהם כתב בספרו "רחובות הנהר" שיצא לאור לפני 65 שנה. ובספר פואמה גדולה ומזעזעת, ושמה "בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם". זהו החשבון ההיסטורי הגדול בין עם ישראל ואלוהיו - אחרי ההשמדה.
המשורר שם את כתב הקטגוריה הקשה נגד אלוהים בפיו של אחד מגדולי החסידות במזרח אירופה, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אף שמת 150 שנה קודם לכן. לוי יצחק היה ידוע בכינויו "סנגורם של ישראל", על שום שתמיד מצא טיעונים לזכותם של בני עמו, גם אם חטאו ופשעו, גם אם לא קיימו מצוות או עברו עבירות. תמיד ידע להסביר לאלוהיו למה נאלצו היהודים לחטוא, לתבוע את עלבונם ולצדד בזכותם. ולאחר ההשמדה וחורבן הקהילות הופך גרינברג את הסנגור הגדול לקטגור. לדורש תשובה מאלוהים.
במסורת "החוצפה" היהודית מימי אברהם אבינו, שידע להתווכח ולהתמקח עם אלוהים משום ששלח את מלאכיו להשמיד את סדום, ואומר אברהם לאלוהיו "האף תספה צדיק עם רשע?... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" - כך גם לוי יצחק בשירו של אצ"ג. הוא אומר לאלוהיו כי אל לו לחשוב שעם ישראל ימשיך להיות נאמן לתורת ישראל גם אחרי ההשמדה, כפי שנותרו נאמנים אחרי כל הפורענויות בהיסטוריה. הפעם, אומר ר' לוי יצחק, הפעם הם רוצים להבין לאן כל זה מוביל. מה התוכנית. ואם לא יבינו - הוא מאיים - לא ימשיכו ללכת בדרך הדורות של העם היהודי. הם יתפזרו. ייעלמו. לא יהיה יותר עם יהודי בעולם.
"דבר אל בני ישראל - ויידעו!", דורש ר' לוי יצחק. שוב לא יקפצו בפזיזות כמו במעמד הר סיני ויבטיחו "נעשה ונשמע". הפעם הם דורשים להבין, לדעת - לפני שיקבלו עליהם.
הציונות החלה להניע את היהודים לשוב למולדתם בארץ ישראל 50 שנה לפני ההשמדה. אם הייתה חלילה ההשמדה נמשכת עוד שנה, אם מפלת גרמניה הייתה מתעכבת - כבר לא היו נשארים יהודים באירופה, ומי יודע אם המדינה הייתה יכולה לקום. ולפיכך מדינת ישראל לא קמה הודות להשמדה - אלא למרות ההשמדה. עם ישראל, שהיה מוכן לקבל בפזיזות את התורה בלי להבין מה הוא מקבל עליו, "נעשה ונשמע", הוא ממש אותו עם שדווקא גרר רגליו, שלא נחפז כלל לברוח מאירופה כשעוד אפשר היה. דבק בכל מאמצי כוחו בגלות ורובו סירב להקשיב להרצל וממשיכיו. עד ההשמדה.
למאות האלפים ששרדו והתלקטו במחנות עקורים היה אולי צורך בשיעור האיום של השואה כדי שיקומו ויעלו לארץ ישראל. עצם תביעתם לעלייה יצרה גם היא לחץ על אומות העולם ערב ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. בה' באייר תש"ח הוכרזה העצמאות. כביכול נענה אלוהיו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב לתביעה ופרש את תוכניתו, והקמת המדינה הייתה התשובה.
גרינברג שם בפיו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב תביעה מאלוהי ישראל: לא רק להבנת המשמעות של מה שהיה, אלא לפירוט החזון והתוכנית הנגזרת ממנו לעתיד. הוא אינו רוצה עוד בתוכנית כללית, מעורפלת, סתמית, בנוסח "נצח ישראל לא ישקר", אלא מפות, טריטוריה, "כך וכך מידות ארץ, כך וכך מידות שחק", וגם כלכלה וחקלאות ותעשייה וצבא. הוא תובע חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו. הברית שנכרתה במעמד הר סיני, וחודשה בידי עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון של בית שני, ועתה, עם הקמת הבית השלישי - תובע ר' לוי יצחק חוזה חדש. מעמד הר סיני חדש. זהו הרגע ההיסטורי שבו עומד היום העם היהודי.
אבל הפעם - לא כופים עלינו הר כגיגית. לא מכריחים. היהודים היום שוב לא יקפצו לקבל ולעשות בלי להבין, הם רוצים "הסכמה מודעת". אבל דווקא משום כך ברור כי בניגוד למעמד הר סיני בימי מתן תורה, כשכל עם ישראל התחייב - היום יהיו כאלו שלא יקבלו. כל מי שרואה עצמו כישראלי ולא כיהודי, אולי לא יהא שותף. כל מי שרואה עצמו בראש ובראשונה אמריקאי או "אזרח העולם" ורק אחר כך יהודי, אם בכלל - אולי יאבד. היו רבים כאלה בהיסטוריה של העם היהודי. הם התבוללו ונעלמו.
ואולי אנו מבינים עתה למה היה צורך בכפייה במעמד הר סיני. הרי חכמולוגים היו לנו גם אז. ואם לא היו מכריחים את כל העם וכופים עליהם מתן תורה - חצי מבני ישראל היו מתחמקים, שבים לעבודת אלילים, שבים למצרים. והיום צאצאיהם שבים לגרמניה, שבים לסגוד לעגל הזהב. אבל אלה שנשארים, שמקבלים בהסכמה, על דעת המשמעות, על דעת הגורל ההיסטורי של העם היהודי - הם אלו שיבנו כאן את הבית השלישי.