קרבות המים, אילן הפושע, והוונטילטור המטרטר. בוסי חוגג שבועות

התקשרתי לידידה שלי, כבת 30, חרדית שנולדה בלב העיר, ושאלתי אם בילדותה המנהג היה קיים בקרב הקהילה החרדית ונעניתי בשלילה. באותו אזור גם בני חילונים לא התיזו מים בחג. נשכתי את שפתי. הגעתי לרחוב יקותיאל, והתיישבתי על ספסל שניצב מול בית ילדותי, המשמש היום כאולפן הקלטות. כתמים שחורים דהויים, כנראה כתמי בוץ, היו על קיר החזית, שלא נצבע בעשורים האחרונים. הבטתי שמאלה וימינה, שממה.

מדי פעם נכנסים ויוצאים מהסמטה הצרה ילדים של עובדים זרים. בעיני רוחי ראיתי את המוני הילדים הממלאים את הסמטאות, מתיזים בצהלות מים זה על זה, נזכרתי בכורכר שהפך לבוץ, בילדים הרטובים מכף רגל עד ראש. משהו בי נצבט. הנה עוד מנהג שפס מן העולם.

עוד חג או מנהג, הנחוג במקביל לשבועות, הוא שבוע הספר העברי. גם חג זה, לדעתי, הולך ומחשב את קצו לאחור. מאמין שתוך כמה שנים כבר לא נחזה בהמוני אדם הממלאים את הכיכרות, רוכשים ספרים בהנחה לא אטרקטיבית (הרי במשך כל השנה יש מבצעי הנחות מטורפים בחנויות, מה שמייתר את ההליכה לכיכר בשבוע הספר, שבשנים האחרונות שינה את שמו לחודש הקריאה).
 

העתיד כבר כאן ואיתו הולכים ונעלמים חוויות ישנות, רגעים קטנים של אושר, חגים ומנהגים שליוו את מהלך חיינו כילדים וכבוגרים. יש כאלה המבכים זאת. לא רואים בעיני רוחם קריאה שאינה כרוכה בדפדוף עמודי נייר. לא רואים בעיני רוחם רכישת ספרים חדשים ללא הסנפת העמודים שזה עתה יצאו מבית הדפוס. לא מקבלים עדיין את אופציית הקריאה האהובה לפני שינה מול צג ולא מול מילים על נייר. כבר היום בוחרים סופרים מתחילים להוציא את ספרם הראשון בפלטפורמה דיגיטלית בלבד. מוותרים מראש על אופציית הפרינט. חוק הסופרים זירז את התהליך. החוק קובע כי ספר חדש לא ייכנס למבצעי הנחות במשך שנה וחצי מצאתו. 
 

כתוצאה ישירה ועקיפה מכך, הוצאות הספרים הגדולות בוררות את כתבי הביכורים המגיעים לידיהן ביתר קפדנות. רבים מהכותבים החדשים אינם מצליחים להיכנס לשוק הספרים הכרוכים ובוחרים, מברירה או בלית ברירה, להוציא את כתביהם במהדורות דיגיטליות. רבים מבין אנשי ועסקני הספרות מנסים לבטל את החוק או להכניס בו שינויים (בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא התקבלה החלטה סופית, אבל רוב הסיכויים שהחוק יבוטל), אך גם אם זה יקרה, חלק מהדור הצעיר כבר עשה את בחירתו. ואני, כדור ביניים, אומר להם שאפו. לאלה שעדיין לא מקבלים את הקדמה, את האבולוציה של הטכנולוגיה, את התמורות והשינויים בהרגלים, בעיקר קריאה מצג הטאבלט או הסמארטפון, אומר: בהצלת יערות הגשם כולנו ננוחם.

כמו תמיד אילן הפושע וחבורתו קלקלו או ניסו לקלקל את שמחת החג. כבר הזכרתי אותם באחד הטורים הקודמים. הוא ושלושת חבריו היו אז בני 13, שלוש שנים לפני שמצאו את מותם בהתנגשות מכוניתם הגנובה באוטובוס.
 

מאז ומתמיד הוקסמה החבורה הזו מחושך ואפלה. אחרת לך תסביר מדוע היו מנפצים ברוגטקות את פנסי הרחוב. לילות רבים וארוכים היו תושבי השכונה המאופלת תלויים בחסדי אור הירח, עד שאנשי חברת החשמל הואילו בטובם להרכיב נורות חדשות. 
 

בשעות הבוקר אמא הגיפה את חלונות ביתנו צר המידות והניחה פיילה מלאה מים ומגבות סמוך לדלת הכניסה, כדי שנשטוף את רגלינו מהבוץ לפני הכניסה הביתה. חמושים בשקיות ניילון ובדלי מים יצאנו אחותי, ציפי, ואני אל החצר. לפני שפתחנו את דלת הברזל הנעולה הבטנו שמאלה וימינה כדי לבדוק שאילן וחבריו, המתגוררים בסמטה המקבילה, לא שוהים בסמטה שלנו. השטח היה נקי וזה היה האות לתחילת החגיגה. 
 

חגיגה קצרה, כי לפתע פרצו בריצה החבורה, כשבידיהם שקיות מלאות שתן. לכוחותינו הנסים בבהלה לבתיהם נרשמו שני אחים בני 6 ו־8 שנשטפו בנוזל המצחין. אבי האחים הבוכיים צפה במחזה מחלון ביתו. הוא ירה קללה אבל עד שירד למטה, החבורה נבלעה בריצה מהירה וצוהלת באחת הסמטאות הסמוכות. כעבור כמה רגעים יצאו שוב המוני הילדים עם שקיות ודליים. הפעם לווינו בשמירה. שני אבות עמדו בקרנות הסמטה והשגיחו מפני הפרחחים. אחרי שעתיים בערך הסמטה הפכה לעיסת בוץ חלקלקה, כמו בחודשי החורף. אבא שרק לנו מהמרפסת, וציווה עלי ועל אחותי להיכנס הביתה. שנינו לבשנו בגדי ים. שטפנו בפיילה את גופנו הרטוב והבוצי ונכנסנו להתקלח זה אחרי זו. על שולחן הפורמייקה במטבח חיכו לנו פשטידות גבינה מחוממות שנותרו מהארוחה החלבית של ערב החג. אבא ואמא הצטרפו לשולחן.
 

"אבא, למה אילן הפושע פושע?", שאלתי.
 

"לא קיבל חינוך טוב בבית. ההורים שלו חושבים שעם מכות יחזירו אותו למוטב. לא מבינים שזה רק מזיק לו".

"למה לא שמים אותו בבית סוהר?", התעניינה ציפי.
 

אבא שמר על שתיקה. ציפי הפנתה את השאלה לאמא. גם היא לא ידעה איך להשיב. השאלה נותרה ללא מענה. בתום הארוחה אמא הניחה בידנו צלחת עם פירות העונה ושלחה אותנו לקרוא ספר במרפסת הסגורה, מבקשת מאיתנו לא לפתוח את התריסים. השעה הייתה שעת אחר הצהריים. החום היה כבד. הדלקנו את הוונטילטור המטרטר. אחותי אמרה שהיא אוהבת את חג המים יותר מאשר את פורים. נגסתי באפרסק לבן ובלעתי בהנאה את מיציו. “בשבועות יש את הפירות הכי טעימים בשנה", היא נטלה מהצלחת משמש בשל וקרבה אותו אל נחיריה, מסניפה את ריחו ומכניסה אותו לפיה בשלמותו. “אני חושב שלא מכניסים אותו לבית סוהר, כי הם מפחדים שהוא יפחיד את כולם ושכולם יברחו משם בגללו". 

“
מה פתאום", קבעה והניפה יד בביטול. 

“אז למה?".
 

“אולי כי לא מכניסים ילדים לבית סוהר".
 

“אוף, הוונטילטור הזה לא שווה כלום", קמתי ופתחתי את האשנבים. ציפי ציוותה עלי לסגור אותם מיד. סגרתי וחזרתי להתיישב לצדה. נזכרתי בביקורים שערכנו אצל חבר ותיק של אבא המתגורר בקיבוץ פלמחים, והבעתי תקווה שנעבור לחיות שם. “כיף בקיבוץ, הם לא קושרים את האופניים, ואף אחד לא גונב להם". 
 

ציפי בת ה־10 - גדולה ממני בשנתיים - הסכימה איתי, אבל סייגה ואמרה שבית שם עולה הון תועפות, ולא נראה לה שלאבא יש מספיק כסף. לפתע עלו קולותיהם של החבורה ומיד אחר כך החל מטח כבד של בוץ על חלונות וקירות ביתנו ובתיהם של השכנים המתגוררים בקומות הקרקע.

חג שמח.