ממלחמת השחרור. ערביי ישראל וצבאות ערב המקיפים אותנו מתקיפים בעוצמה. ירושלים נצורה. אין אוכל, מים ותרופות. ארגוני המחתרות השונים מתאגדים לצבא אחד, עני ולא מיומן. צבא עם נשק לא מספיק ולא מספק, וכל הניסיונות לרכוש נשק בכסף המועט שהיה נתקלו בקשיים חמורים עקב האמברגו שהטיל האו"ם. המצב היה מדאיג, מדאיג מאוד.



ב־20 ביוני 1948 הגיעה לחופי ישראל ספינת נשק של האצ"ל, ועל סיפונה 930 לוחמים ונשק רב, שכלל 5,000 רובים, 450 מקלעים, חמישה זחל"מים, אלפי פצצות למטוסים וארבעה מיליון כדורי רובה. אוצר במושגים של היום, לא כל שכן במושגי מלחמת העצמאות. כל כדור היה קריטי.


לאן יועד הנשק שעל הספינה? אם ספינה כזאת היתה מגיעה לחופי הארץ היום, התשובה הייתה ברורה: לצה"ל. בשנת 48' זה לא היה כל כך מובן מאליו. "צבא הגנה לישראל" נקרא ככה לא רק משום שיועד להגן על ישראל, אלא כי דוד בן-גוריון רצה שיהיה ברור לכולם: זה הצבא של ה"הגנה". אתם מוזמנים להצטרף ולהכפיף עצמכם למפקדיו.



בל נשכח: חודשים ספורים קודם לכן הסגירו אנשי ההגנה את לוחמי האצ"ל והלח"י לבריטים, וביצעו בהם משפטי שדה. לצבא זה אמורים היו להצטרף אנשי ה"פורשים" (מושג שהוטמע על ידי ההגנה, כמובן. לדעת הפורשים עצמם האמת הייתה בידם, והם לא פרשו ממנה). הם היו אמורים להתפרק מנשקם הדל, מכבודם ומרצונם לנקום באנשי הסזון, ולהיות חיילים בצבא ההגנה. והם הסכימו למרות הכל, ואף על פי שכל מפקדי צה"ל היו כמובן אנשי ההגנה (נכון, לבן־גוריון היה חשבון גם עם הפלמ"ח, אבל החשבון לא היה מדמם, תרבותי ואידיאולוגי כמו עם אצ"ל ולח"י).



מפקד האצ"ל, מנחם בגין, ביקש במשא ומתן עם בן־גוריון טרם הגעת הספינה, ש-20% מהנשק שעליה יופנה לגדוד הירושלמי של האצ"ל. בן־גוריון הסכים. על שאר הנשק הייתה מחלוקת: בגין ביקש שהוא יחולק בין יחידות צה"ל השונות תוך מתן קדימות ליחידות האצ"ל (זו ספינה של האצ"ל, זוכרים?) בעוד בן־גוריון התעקש שהנשק יחולק בין יחידות צה"ל ללא תנאים מוקדמים. למה בגין ביקש העדפה זו? אולי כדי להחזיר את הכבוד של לוחמי האצ"ל שנרמס במיזוג עם הצבא של ההגנה, אינני יודעת.



הספינה הגיעה לחופי כפר ויתקין, והמחלוקת לגבי הנשק התלהטה. בן־גוריון הצהיר בישיבת המועצה שהתכנסה בעניין, שאם בגין לא יתפרק מנשקו, תינתן הפקודה לירות בספינה. כשהגיעה הספינה, ניתן לה אולטימטום של עשר דקות להחליט: להסגיר את הנשק, ולא - תיפתח עליה אש. עשר דקות. כמה משפיל. מפקד הכוחות בשטח, דן אבן, הודה כי האולטימטום קצר המועד ניתן "על מנת לזכות ביתרון ההפתעה", יתרון שתקף בין אויבים בעת קרב. בגין לא ענה. לחיילי צה"ל ניתנה הפקודה לירות באונייה מלאה חיילים יהודים ונשק שיועד להכרעת מלחמת העצמאות.



גם חיל האוויר הונחה לירות בספינה, אבל טייסיו סירבו פקודה. הם לא התגייסו בשביל לירות ביהודים, לדבריהם. נשארה האפשרות לירות על האונייה מתותחים שעל החוף ולהטביעה, אך גם התותחן הראשון שהתבקש הודיע כי הוא מוכן להיות מוצא להורג ולא לירות בספינה.



בהפסקת האש עלה בגין על אלטלנה והיא הפליגה לתל אביב, תוך תקווה ששם תוכל להתפרק מנשקה. אך יגאל ידין ריכז כוחות בחוף, וקיבל הוראה מבן־גוריון להכניע את האונייה בכוח. בארבע בצהריים ירה התותח הקדוש באונייה והיא התחילה לבעור. למי שהורה על הירי קראו יצחק רבין, מי שלימים יקראו כביש על שמו: חוצה ישראל.



הסכנה שמחסני התחמושת יתלקחו הובילה את אנשיה לנטוש את הספינה. רב החובל הניף דגל לבן, ונוסעיה ברחו ממנה על חסקות, אך האש שאחזה בבלתי חמושים לא פסקה. בגין נשאר על הספינה עד שאחרון הפצועים הורד ממנה. האונייה בערה ואנשי האצ"ל על החוף צעקו שבגין נמצא עליה. רבין תיאר בזיכרונותיו שלשמע הידיעה הזאת, פתחו הלוחמים שעל החוף ב"אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק... משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטוים בעוצמת האש". אורי ירום, לוחם פלמ"ח שהיה על החוף, סיפר כי אש נורתה גם לעבר אנשי אצ"ל הפצועים שניסו להגיע לחוף. בקרב נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. בשוך העשן אמר בן־גוריון שלא היה פגם במעשיו.



נאמר ביושר כי היו לאונייה שתי הזדמנויות להתפרק מנשקה, דבר שהיה מונע, אולי, את הירי. למה "אולי"? כי הירי הזה לא נועד באמת לפרוק את האונייה, כי אם לחסל את האופוזיציה לבן־גוריון. הסיכוי הקטן שהאצ"ל יציל את המצב בחזיתות הוא שמנע את הורדת הנשק מהאונייה. סבי ע"ה בספרו "מעשר ראשון", מתאר את הירי על האונייה כ"פורקן סדיסטי". הוא טען כי גם אם לא היה רצון למרידה מלכתחילה, הוא נעשה מוצדק לאחר פקודת הירי. "לאחר פקודה שכזו מתערער היסוד המוסרי והאזרחי שעליו יושב שלטון כזה".



סבי טען שהצהרתו של מנחם בגין "מלחמת אחים - לעולם לא!" אינה רלוונטית אלמלא שני הצדדים מסכימים לה. ואלמלא היו יודעים אנשי ההגנה שעל החוף שזו דעתו של בגין, לא היו פותחים באש. הרי נשק לא היה חסר לאנשי אלטלנה.



כיום האפשרות למרד אינה עולה על דל השפתיים, מכל הסיבות הנכונות. בעיקר כי אין בו צורך, לכאורה. אבל אז עצם העובדה שהצבא הוא של ההגנה נכפתה על האצ"ל והלח"י. הם מרדו במהלך ההיסטורי, בדיקטטורה של בן-גוריון שהוציאה כל מי שחשב אחרת ממנו ממעגלי הכוח והפרנסה. כיום הכל שונה כל כך, ברוך ה', עם זאת, עדיין ניתן לראות שורשי בן-גוריוניזם בצבא, באקדמיה, בבית המשפט ובשלטון הפקידים. אבל כיום אנחנו לא צריכים את אלטלנה בשביל למרוד בכל המעוות, באי-צדק. מספיק לנו הד-סטארט.



האזכרה להרוגי אלטלנה תתקיים השבוע ביום חמישי בבית העלמין "נחלת יצחק"