מרכז המחקר היוקרתי “פיו” פרסם השבוע השוואה מאלפת של עמדות הציבור באירופה ובארצות הברית. צרפת, פולין, יוון, גרמניה, איטליה, שוודיה, בריטניה ומדינות נוספות – למול הענק האמריקאי. יש כמובן כמה הבדלים בין אירופה לבין אמריקה, אך יש גם לא מעט קווי דמיון. העולם נעשה קטן יותר, העולם המערבי קטן עוד יותר, ונדמה שהצרות נעשו דומות יותר. גם האירופים וגם האמריקאים סבורים כי דאע”ש הוא איום מרכזי עליהם. חמור יותר מעלייתה של סין (50% באמריקה, רק 30% באירופה). חמור יותר מהמתיחות עם רוסיה (42% באמריקה, 34% באירופה). וראוי לציין: הנתונים נאספו קודם לטבח באורלנדו וקודם לרצח הברוטלי של שוטרים בצרפת. כך שיש סבירות שהחשש מפני טרור דאע”שי עוד עלה מאז.
השאלה אם יש או אין תועלת בכינויו של הטרור הזה “אסלאמי” היא שאלה מעניינת, שהאמריקאים מתווכחים עליה. השאלה אם מגבלות על מכירת נשק באמריקה יקשו על טרוריסטים לבצע את זממם היא חשובה, והאמריקאים מתווכחים גם עליה. אגב, דוגמת ישראל משמשת בוויכוח הזה את שני הצדדים. אלה אומרים: בישראל מקפידים בקשיחות שלא למכור נשק לכל עובר ושב. אחרים אומרים: ישראל היא המקום שבו אזרחים – בזכות הנשק שבידם – עוצרים טרוריסטים במהירות.
מהירות היא אחד הדברים שהאמריקאים והאירופים יצטרכו ללמוד ככל שתתרחב, אם תתרחב, אינתיפאדת הבודדים המכה בהם. קשה מאוד לדעת מראש מי מבין כל המטורללים, הקיצונים והמוסתים יבחר להרוג. קשה מאוד לסגור כל אתר, לאבטח כל התכנסות. קשה מאוד לעצור את המפגע הבודד והחמוש הפוסע נחוש אל תוך מועדון. אבל להרוג 49 בני אדם ולפצוע עוד 50 לוקח זמן. הרבה זמן.
מפגן עוצמה ישראלי
בימים של אינתיפאדת בודדים צריך ללמוד לנצל את הזמן הזה ביעילות גבוהה הרבה יותר מכפי שנוצל הזמן באורלנדו. צריך לנצל אותו טוב יותר במהלך הפיגוע כדי לעצור את הרוצח מהר יותר, ולצמצם עד למינימום את מספר הנפגעים. צריך לנצל אותו טוב יותר לאחר הפיגוע, בחקר הזירה, הודעה למשפחות והחזרת החיים לשגרה. שדה התעופה של בריסל חזר לתפקד באופן מלא רק ימים ארוכים לאחר הפיגוע שהיה בו. פינוי המועדון באורלנדו לקח גם הוא זמן ארוך מאוד. אבל בשרונה חזרו המבלים לבתי הקפה כבר בבוקר שאחרי. וזה אינו מפגן של אדישות ישראלית – זה מפגן של עוצמה ויכולת התאוששות.
אינתיפאדת בודדים איננה מפגע ישראלי ייחודי. היא מפגע עולמי, שהתאים את עצמו לעידן השיח האלים של הרשתות החברתיות. זו אינתיפאדה שמופעה הנסבל – גם אם לא רצוי – הוא מופע פוליטי, ושמופעה הבלתי נסבל הוא מופע טרוריסטי. ההבדל כמובן עמוק – אלף אלפי הבדלות - אך אין להתכחש לדמיון בין הפרטת ארגוני הטרור, שהעלתה את קרנו של המפגע הבודד, לבין הפרטת המפלגות הפוליטיות, שהעלתה את קרנו של הבוחר המתוסכל.
אין שום דמיון ושום מקום להשוואה בין דונלד טראמפ וברני סנדרס לבין רוצח מתועב כמו עומר מאטין. אך יש טעם לזהות שתהליכים חברתיים מסוג דומה תורמים בשני המקרים להתחממות גלובלית של השיח הפוליטי עד לנקודת רתיחה. ההקצנה הפוליטית של הפרט הנותן דרור ליצריו האפלים באמצעות המקלדת ושל הפרט היוצא אל הקלפי כדי להצביע למועמד שמבטיח לא רק שינוי אלא מהפכה יושבת על אותה שרשרת מזון שממנה ניזון גם הפרט המקצין עד כדי שליפת סכין או לחיצה על ההדק.
האמריקאים נותנים לדאע”ש ציון גבוה יותר בחומרתו מהאירופים - 80% לעומת 76%. האירופים נותנים להתחממות הגלובלית ציון גבוה יותר מאשר האמריקאים - 66% לעומת 53%. שתי התופעות הללו דורשות טיפול מקיף, מורכב, מרובה היבטים. שתי התופעות הללו מעלות את הצורך בקירור.