אני לא כל כך מבין את ההתנהלות התקשורתית בעניין רמי סדן. מה זה משנה מה האיש אמר או לא אמר באותה ישיבת דירקטוריון? סדן הוא בסך הכל מסמר נוסף בארון המתים התקשורתי, ולא הכי מחודד. לפחות על פי מה שאמר או לא אמר.
בפרשה הזו יש בכל זאת בונוס חשוב, משום שהיא נועצת טריז נוסף בבסיס יחסי עדות המזרח הדתי מול עדות אשכנז הציוניות־לאומניות. הצד השני של האידיאולוגיה שמעורבת בפרשת סדן הוא כסף. בדירקטוריון ערוץ 10 יושבים כמה נערים שליחים שהם נציגי האינטרסים של הבעלים. אותם לא מעניין מה אמר או לא אמר סדן, ולצורך העניין הם שמעו או לא שמעו מה שאמר או לא אמר. מבחינתם היו"ר הוא הסדן שעליו יכתשו את האייטמים שעשויים לפגוע באינטרסים של הבעלים מול (ראש) הממשלה. הג'וב שלהם הוא להיות במקום הנכון, והאינטרס הלאומי שאמור לעניין את התקשורת הוא מבחינתם עניין אקסטריטוריאלי באקסל.
וזו בדיוק הסיבה לכך שכל עיתונאי נורמטיבי חייב לעשות הכל כדי שנציג ימין דתי קנאי עם כסף חילוני חסר ריח לא יסתובב באזור. סדן עצמו לא מגיע לערוץ 10 כדי לנהל דירקטוריון למטרות סיקור הוגן אלא כדי לייצג מדיניות שעיקריה הגנה על ההתנחלויות, כרסום במעמד המשפט האזרחי וחינוך למדינת הלכה. הדעות החלוקות לגבי מה שאמר או לא אמר באותה ישיבת דירקטוריון הן עניין חשוב לצורך בירור האמת, אבל אין להן קשר עם הצורך הבהול לסלק אותו ואת דומיו מכל עמדת השפעה בתקשורת, או בכל מקום אחר שבו מתנהל המאבק על דמותה ונפשה של מדינת ישראל.
עד היום מסתבר שנהמות פוליטיקלי קורקט של דעתנים מנומסים וצחקוקים ציניים של פרשנים יודעי ח"ן לא חיסלו את המפלצת שנבראת לנגד עינינו יום יום, שעה שעה. רק לפני שבוע מונתה שולמית אברהם גלוברזון כמנהלת החדשות ברדיו הציבורי. לטלי בן עובדיה שהתמודדה מולה יש רקורד עיתונאי אמיתי ומרשים, ולכן לא היה לה סיכוי. לגברת גלוברזון, בנוסף לרקורד העיתונאי, יש מקדם ניצחון מובהק: היא הייתה דוברת. בארה"ב, חוץ מבפוקס ניוז ודומיו, לגברת גלוברזון לא היה סיכוי.
***
ישראל היא לא ארה"ב. כל הארצות הדמוקרטיות דומות זו לזו במאפייני השלטון שלהן, אבל המדינות הפאשיסטיות שונות זו מזו בהתאם למאפיינים של השליטים שלהן. שלא כמו בישראל, אובייקטיביות בתקשורת המיינסטרים האמריקאית היא לא רק שם המשחק אלא גם חוקי המשחק. דונלד טראמפ, מוטציית ימין אמריקאי מופרע, עדיין לא הוציא את תוכניותיו, "להפוך את אמריקה גדולה", מכוח לשונו המשתלחת אל הפועל. בינתיים הוא מגדף מיעוטים בעוד בישראל הופכות השתלחויות מעין אלו למדיניות רשמית.
בזמן האחרון נראה כאילו בכירי העיתונאים האמריקאים, בהחלטה פנימית של הסרת כפפות, מסובבים את טראמפ על הגריל בטמפרטורה עולה ולוהטת. "בזמן האחרון", כותב ריין גרים ב"הפינגטון פוסט", "יותר ויותר כלי תקשורת מעמתים את דונלד טראמפ עם 'הרגע של מורו'". אדוארד מורו, מעין תערובת אילנה דיין וחיים יבין של CBS.
בשנות ה־50 החל הסנאטור ג'וזף מקארתי בציד מכשפות נגד הליברליזם האמריקאי. הוא סוקר במיינסטרים התקשורתי באורח "אובייקטיבי", משום שייצג פחדים קולקטיביים מול האיום הקומוניסטי. עקרונות "תת הוועדה הקבועה לחקירות", שבראשה עמד, היו זיהוי הקומוניזם כאויב בשער, זיהוי סימני קומוניזם אצל מטרות מסומנות וניהול משפטי ראווה שהסתיימו בדרך כלל בנידוי ובשלילת פרנסה. אחת המטרות הנבחרות שלו הייתה הוליווד, שבכיריה היו יהודים ורוחה הייתה חופשית מדי לטעמו. שלא לדבר על הוצאה להורג של הזוג אתל ויוליוס רוזנברג, מרגלי אטום לטובת ברה"מ.
מגיפת וירוס הפחד היא אלימה, שקטה ומתפשטת במהירות, והקורבנות שמקארתי בחר נפלו בזה אחר זה. אפילו התאגידים הגדולים והמפרסמים שחששו מפגיעתו הכלכלית של האיש פיטרו מי שנצבע באדום. כולל ערוצי השידור הגדולים. ככל שמקארתי הצליח להשליט משטר אימה, כך הציבור קנה את המשחטה על גבעת הקפיטול כחלק מהתנהלות מחויבת המציאות. כבר דיברו על מקארתי כנשיא. הרי העם איתו, והוא הלך והקצין כשהוא עצמו לא חש שהגדיש את הסאה נוסח נתניהו 2016. הראשון שהתייצב מולו חזיתית היה אותו אדוארד מורו, ש"שבר את מחסום הקול של האובייקטיביות" כפי שכתב גרים. הוא עשה זאת באורח המכובד עד מכובס, אבל השפעתו הייתה מיידית.
"אנחנו רואים עצמנו כמגיני החירות בכל העולם", אמר מורו בסיום משדר החדשות, "אבל איננו יכולים להגן על החירות בעולם ולהזניח אותה בבית... (מקארתי) לא יצר את הפחד, אבל הוא מנצל אותו ובהצלחה יתרה... אנו לא נפחד אחד מהשני. אנו לא ניגרר על ידי פחד לעידן של אי היגיון, אם נחפור עמוק בהיסטוריה שלנו ובדוקטרינות שלנו, ניזכר שאיננו צאצאים של פחדנים, של אנשים שפחדו לכתוב, לדבר, לחבור, ולהגן על מטרות שנראו, באותו רגע, לא פופולריות".
זאת הייתה תחילת הסוף של מקארתי. אנחנו בישראל עדיין לא שם, אבל יש לא מעט עיתונאים שמבינים שצריך להפסיק לשחק ב"אובייקטיביות", והם מנהלים כמעט בגלוי את המאבק נגד מדיניות (ראש) הממשלה.
***
המהפך השמאלני בישראל תלוי, בין השאר, באפקט רמי סדן. סדק העלבון שבין היהדות המזרחית־מסורתית ובין היהדות האשכנזית מבית היוצר של המתנחלים. הפער קיים דורות, אבל הוא מכוסה בשכבה עבה של נופת צופים רעילה על ישתבח שמו שמקדש את אחדותנו נגד שמאלנים וערבים. ובעוד עדות המזרח שופכות את חמת עלבונם על המפא"יניקים והקיבוצניקים ואחר כך על השמאלנים והעיגולדים התל אביביים, הם חברו אל הימין הדתי לאומני־אשכנזי כדי לגלות שגם שם, סדן ודומיו רואים עצמם אליטה פטרנליסטית למסעודה משדרות.
המאבק הפומבי של אריה דרעי וש"ס ברמי סדן הוא קריאת השכמה חשובה במגמת ההפרדה בין הצבעה מזרחית מסורתית עם האשכנזי הדתי־לאומני. השאלה כיום היא האם הטינה הבסיסית המתעוררת נגד סדן ודומיו תגבר על הטינה הקבועה נגד השמאלן הפרו־ פלסטיני. לך דע מה מתחולל בזרמי המעמקים של הנפשות הפועלות, אישית וקולקטיבית.
בינתיים במלחמה כמו במלחמה, כל אמצעי יהיה הרבה יותר כשר מהאמצעים שאותם נוקטות ממשלת הימין וגרורותיה כדי לחסל את העיתונות החופשית. כולל גרירת האישה מרחוב בלפור במאמץ לסלק את האיש מאותו בית.