הגבנון הפוסט-ציוני: ההחלטה המבישה של ועדת האתיקה של הכנסת

ועדת האתיקה של הכנסת ראויה למדליה על שבירת שורה של שיאים: שיא בקהות חושים, שיא בצביעות, שיא בעדריות, שיא בכרסום כוחה של הרשות המחוקקת והכפפתה לזרוע המבצעת, ובעיקר שיא ברפיסות לאומית ושפל מוסרי.
 

ההחלטה לאפשר לחברי הכנסת הערבים להתפלל על הר הבית ברמדאן, ולשם מראית האיזון והשוויון להעניק לחברי הכנסת היהודים את הזכות לשוב ולבקר בהר בלי להיחשף לסנקציות של ועדת האתיקה - היא מסוג ההחלטות שלכאורה עיקר חרפתן נובע מצורת הגשתן. קדמה לה עצם ההחלטה להטיל סנקציות על חברי כנסת שיעלו על ההר, ויפרו את החלטת הממשלה. מלכתחילה לא היה מקום להתערבות של ועדת האתיקה ולהענקת סיוע פרלמנטרי להחלטה ממשלתית המקעקעת את החסינות המהותית של חברי הכנסת. בדיעבד יצרו שתי ההחלטות הללו אבסורד מוסרי וערכי.
 

הציצו בפניו של האבסורד: ח"כ יהודה גליק, שכמעט קיפח את חייו מסכין מרצחים בדרכו למקום הקדוש ביותר לעם היהודי, צריך להודות לאחמד טיבי, לחנין זועבי ולחבריהם על שבגינם הושבה לו הזכות לעלות שוב להר. אותם חברי הכנסת המספקים תמיכה מוסרית לטרור הם אלו שהכשירו את דרכו של יהודה גליק, ניצול הטרור, חזרה אל ההר. ובעוד חברי הכנסת החילוניים של הרשימה הערבית המשותפת יוכלו לעלות אל הר הבית כדי להמשיך ללבות שנאה ולהסית נגד המדינה היהודית הדמוקרטית, המאפשרת להם חופש דיבור ללא גבולות, מחבר הכנסת הדתי גליק יימנע חופש הפולחן במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.  

 

גם מי שמוכן לכוף את הראש בפני גורמי הביטחון כשאלה, בתוקף מומחיותם, קובעים מגבלות על נגישות יהודים להר הבית, לא יכול שלא להתקומם נוכח ההיגיון המעוות של ההחלטה הפותחת את שערי ההר לרווחה לצד הנוקט אלימות ומעודד אותה. בעוד הצד הסופג את האלימות נאלץ להסתפק ב"פיצוי" במסגרת הכללים הנהוגים כלפי מבקרים סוג ב'. 
 

ועדת האתיקה של הכנסת מתגמשת כלפי ח"כים שבוחלים בדגלנו הלאומי ובסמל המנורה, ושניצלו את במת הר הבית להסתה בוטה. אלו יזכו לעלות ולהתפלל בנחת, בעוד סוג ב' יחכו לשיירים שלהם, עד לאחר שבעלי הבית יסיימו לחגוג. וגם זאת בתנאי שלא יצוץ "מידע סודי חדש" על מסכי הרדאר המשטרתי, ששוב ימנע מציפי חוטובלי, גליק וחבריהם לעלות להר על רקע "סכנה לשלום הציבור" ו"ודאות קרובה לשפיכות דמים".
 

הר הבית הינו המקום שתופס את ממשלת ישראל ואת כנסת ישראל עם הדגל מקופל בין הרגליים. הוא נייר הלקמוס החושף במלוא מערומיו את המצב העגום של הגאווה הלאומית שלנו, ומציג לעיני כל את הגבנון שפשה בציונות בעידן הפוסט־ציוני. איך קרה שהמקום המרכזי ביותר בחיי העם היהודי בכל הדורות; שהמוני יהודים מסרו את נפשם במלחמות מגן שנועדו להשאירו בידינו; שהינו קניין לאומי מאז רכש דוד המלך בכסף מלא את חלקת הר הבית, הלא היא גורן אורנן - הפך למרמס לאומי ורוחני, דווקא על ידי המדינה היהודית על כל ארגוניה: הרשות המבצעת, הרשות השופטת, ולאחרונה גם הרשות המחוקקת. 
 

האם החברה הישראלית מסוגלת לדמיין לעצמה מצב שבו ארה"ב תאסור לקיים מצעדי גאווה משום שהם טומנים בחובם "ודאות קרובה לשפיכות דמים" ו"סכנה לשלום הציבור" מצד גורמים אסלאמיים קיצוניים? האם ימנעו מאוהדי כדורגל של נבחרות שונות לצפות במשחקי כדורגל של נבחרת רוסיה בגלל החשש מהסכנה לשלום הציבור, שמהווים אוהדיה החוליגנים? בכל מדינה מערבית שפויה לא הופכים את הקורבן לנאשם. רק אצלנו היוצרות הפוכות: אנשי ימין השואפים להחזיר ליושנה את עטרת הר הבית מואשמים בחרחור אינתיפאדות ומלחמות, ואילו מחוללי האלימות נהנים מזכויות יתר. 
 

הר הבית הוא לא עוד מקום בארץ ישראל. הר הבית הוא הרבה מעבר למקום: הוא נשמת אפו של העם היהודי, סלע קיומו, חלומו וחזונו. הוא מושג פיזי ומטאפיזי כאחד. הוא הוא ירושלים. הוא הוא ציון. כל השאר זה ארץ ישראל. אי הנפת הדגל, פיזית, רגשית ורוחנית, על הר הבית היא מקור צרותינו. הר הבית הינו המשדר החזק ביותר שיש לעם היהודי. הוא משדר בתדרים החודרים לרבדים העמוקים ביותר של העם היהודי, של אויבינו ושל כל מדינות העולם. דגל הגאווה הכחול־לבן צריך להתנוסס על ההר, כדי שיפסיקו לראות בנו תופעה חולפת בשמי המזרח התיכון וכדי שאנחנו נחזור להאמין בעצמנו שאנחנו כאן, כדי להישאר פה לעד.