מאז נכנס ראובן ריבלין בשערי בית הנשיא, הנאומים הללו נופלים עלינו אחד אחרי השני. פעם בכמה שבועות הוא מוצא במה זו או אחרת כדי לעמוד מול המיקרופון התורן ולהלקות אותנו. לכל נאום יש הניואנסים שלו, אבל ניואנס אחד משותף לכולם: אנחנו, החברה הישראלית, לא בסדר, ועלינו להשתפר.
ובכל זאת, ולמרות שכבר שמענו בשנתיים האחרונות לא מעט ביקורת מפיו של ריבלין, הנאום האחרון שלו השבוע היה החשוב מכולם. חשוב במובן השלילי והמזיק של המילה. חשוב במובן של רע לתפארת. כשמאחוריו שלטי המרכז הבינתחומי ופניו, כתמיד, חרושי דאגה, ירק הנשיא במשך דקות ארוכות בפניהם של כל מי שנתנו פעם משהו למדינה הזו. הוא ירק בפרצופן של המשפחות השכולות. הוא ירק בפרצופם של אנשי המילואים. הוא ירק בפרצופם של מי שמעניקים מזמנם, ממרצם, ממיטב שנותיהם ולעתים גם מבריאותם ומחייהם למען כולנו. הוא ירק - בנאום מתוכנן היטב - בפרצופם של הציונים ובפרצופה של הציונות.
לפני שנה נשא ריבלין את נאום ארבעת השבטים שלו. השנה הלך עם זה עוד כמה צעדים הלאה. ״לארבעת השבטים״, אמר - החילונים, הדתיים־לאומיים, החרדים והערבים - "יש לפחות ארבעה סיפורים שונים המתחרים על מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות". "אני ציוני", המשיך, "האם אני מצפה שכל אזרחי ישראל יהיו ציונים? לא". ריבלין הבין ללבם של ערבים שיש להם בעיה עם ההמנון ועם הדגל, והבין גם ללבם של יהודים כאלה. "לא כל היהודים שרים את 'התקווה', יש יהודים לא ציונים. האם להם אין זכות להיות לא ציונים?".
מסר אחד מרכזי נשא הנשיא בנאום הזה. אם עד עתה חשבנו שבין גוני החברה הישראלית יש כאלה שמעשיהם מול המדינה ויחסם אליה מעניקים להם נקודת בונוס, הרי שמעכשיו פג תוקפו של המבצע. אם עד עכשיו חשבנו שיש אתוס אחד שמחבר אותנו כאן ושלאורו אנחנו הולכים, מהיום אנחנו במשחק חדש. כולם שווים וכולם - הנותן והמסרב לתת, התורם והמבקש רק להיתרם, הציוני והפוסט־ציוני - אהובים באותה מידה.
ואם אתם תמהים מה על אלה שמסרבים לשאת בנטל, אלה שמתוך בחירה לא רוצים לסחוב את האלונקה, מבחינתו של ריבלין אתם כנראה אנשי האתמול. אם שניים מהשבטים שלנו לא מגיעים לצה"ל ולכן לא ניתן להתחבר אליהם שם, ריבלין מציע לדלג על זה ולחפש מקום אחר לשתף איתם פעולה.
"אם בעבר היה צה"ל מקום המפגש המרכזי של החברה הישראלית, הרי שבסדר הישראלי החדש נהפכו האקדמיה ושוק העבודה למקום הראשון שבו פוגשת החברה הישראלית את עצמה", אמר. הנשיא, במילים קצרות, מבקש שבבואנו אל האקדמיה, אל שוק העבודה ואל השירות הציבורי, נניח בצד את כל החשבונאות והפנקסנות. מה זה משנה אם אני משרת ואתה לא, אם אני מניף את דגל ישראל ואתה שורף אותו. הדרך להתקדם היא להתעלם מכל זה ולהתאחד סביב כל השאר.
באופן די ברור, החרדים והערבים שמעו את הנאום הזה וחגגו. עיתונאי חרדי אחד פרסם למחרת ב"הארץ" שיר הלל לנשיא והכריז נוכח דבריו כי "אין ברירה אלא להיפרד מהישראליות הישנה... שהייתה אולי טובה לזמנה... ולהמירה בישראליות חדשה ועכשווית, כזו המכבדת את המסורת והערכים של השבט האחר ומבינה כי לא לכולם דעות ועמדות שוות". או במילים אחרות, אם עד עכשיו הציונות, על כל מה שמשתמע ממנה, רק הפריעה לקשר בינינו, מעכשיו אפשר להשליך אותה החוצה ולשיר "שבת אחים גם יחד".
אם עד היום יכולנו להסתכל על שני המגזרים הללו, החרדים והערבים, בעין מבקרת וכועסת, להגיד להם שאי אפשר לתפוס את המקל משני קצותיו, שאי אפשר ליהנות מהישראליות בלי לתת לה, שיש מחיר לכרטיס המועדון שעליו מתנוסס סמל המדינה, בא נשיא המדינה וזרק את כל זה לפח. מי שנותן ומי שלא, מי שתורם ומי שרק לוקח, מי שגאה בריבונות הישראלית ומי שבז לה, מי שמזדהה איתנו ומי שמזדהה עם אויבינו, כולם אותו הדבר.
כילד שגדל במושב שיתופי, אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הסביר לי אבא שלי ז"ל מה משמעותו של היצור ההתיישבותי החברתי הזה. "מושב שיתופי מתחלק לשניים", אמר, "יש בו כאלה שמושכים את העגלה, ויש בו כאלה שיושבים על העגלה ומחכים שמישהו ימשוך אותה בשבילם".
אז נכון. גם במושב השיתופי, אלה שישבו על העגלה ולא עשו הרבה קיבלו בסוף החודש תקציב שווה לאלה שעבדו, אבל הציפייה הייתה שאת ההערכה יקבלו בכל זאת אלה שנושאים בעול. אלה שקמים בלילה לשמירה ולא מספרים שכואב להם הגב. אלה שמתנדבים כשהמשק צריך מתנדבים. אלה שכולם יודעים שבלעדיהם המצב היה הרבה פחות טוב.
ומה שאמר הנשיא השבוע חמור בעיקר משום שלא רק את היררכיית התרומה והנתינה הוא שבר לרסיסים, אלא גם את סוגיות היסוד שכינסו אותנו לפה מכל הגלויות. מה זה משנה, הוא אומר, אם אתם ציונים או לא. אם שירתם בצה"ל או השתמטתם. אם במקום דגל ישראל אתם מתחברים יותר לדגל פלסטין. כולנו ישראלים טובים. אין בינינו הבדל. העיקר שבאקדמיה ובשירות הציבורי כולנו נקבל את אותו יחס.
והחברה הישראלית צריכה להשיב לנשיא ב"לא" אחד גדול. כי למדינת ישראל היה עד היום אתוס. אתוס ציוני. אתוס ברור ולא מבולבל. אתוס שקובע מה אנחנו עושים פה ולמה באנו לפה. אפשר לא להסכים איתו, מותר לחלוק עליו, אבל ריבלין רוצה הרבה יותר מזה. ריבלין הודיע השבוע שכמנהיג העדר הוא משליך את המצפן שכיוון אותנו עד היום, ומעכשיו תוליך כל כבשה את הרועה לאן שתבחר. אין יעד אחד. אין חזון אחד. מדינת ישראל מודיעה בתדהמה על התפרקותה לשבטים, כל שבט שיבחר לעצמו לאן הוא רוצה ללכת וכל הדרכים ראויות. תקראו לזה מדינת כל אזרחיה, תקראו לזה מדינת כל אתוסיה, תקראו לזה מדינת כל אידיאותיה. כל הגדרה מתאימה.
לפני כמה שנים נאם אורי אורבך ז"ל במליאת הכנסת, במסגרת יום ההוקרה לחיילי המילואים. אורבך, בעצמו מילואימניק ותיק, העיר במרירות שהוא מתקשה להבין למה צריך בכלל יום הוקרה שכזה. למה צריך להגיד תודה למי שעושה את מה שצריך להיות מובן מאליו. מחר, צחק, עוד יארגנו כאן יום הוקרה למשלמי המסים.
כמה ימים לפני הדיון הזה, הזכיר, דנה אחת מוועדות הכנסת בשאלה אם וכיצד לתעדף בשירות הציבורי את מי ששירתו בצה"ל. החרדים, מטבע הדברים, התנגדו לרעיון. "מה, רק כי אנחנו לא שירתנו, לא נוכל לקבל עדיפות כמו כולם?", גולל אורבך את טענותיהם, ומיד גם השיב: "אם בנאדם נוסע חינם באוטובוס, הוא לא יכול להתלונן למה רק הוא לא מקבל עודף". וכשיו"ר הכנסת אז, ראובן ריבלין, לצדו, המשיך אורבך והבהיר את מה שנראה עד לא מכבר מובן מאליו: "מדינת ישראל צריכה להכריע שהיא אוהבת ומעדיפה את אלה שמשרתים אותה... אדם הלך לצבא, סיכן את חייו, עשה כל שנה חודש מילואים, כן, שתהיה לו עדיפות בשירות הציבורי. זו מעט התודה שאפשר להגיד לו".
נזכרתי בנאום הזה של אורבך בעקבות הירצחו בשבוע שעבר של עידו בן ארי, איש סיירת מטכ"ל, בפיגוע במתחם שרונה. לפני מותו, במסגרת פרויקט משותף לצה"ל ולרשויות המקומיות, שבו הכירו תודה למשרתי המילואים, התנוסס על שלט חוצות ברמת גן שמו של בן ארי לאות הערכה. ולרגע, אחרי הנאום של ריבלין, תהיתי ביני לבין עצמי אם לא יבוא מחר מישהו וישאל "מה פתאום? למה דווקא בן ארי? רק כי הוא שירת במילואים מגיעה לו הערכה שכזו ברחובה של עיר? ואיפה השבטים האחרים? למה אותם לא נושאים על כפיים? האם מי שלא משרתים פחות טובים ממנו?".
כן, היה חייב נשיא המדינה להשיב לשאלה הזו, כן גדול. למדינה הזו יש דרך. יש לה "אני מאמין". וב"אני מאמין" הזה אנחנו מדינה יהודית ומדינה ציונית, ומי שנוסע נגד כיוון התנועה חייב לשמוע כל הזמן צפצופים מהנהגים האחרים שבדרך.
פעם, אגב, הייתה לריבלין תפיסה אחרת. "הורתו ולידתו של יום המילואים הייתה בחטא", אמר בכנסת ביום ההוקרה למילואימניקים לפני כמה שנים. "...חטאם של המשתמטים וחטא התרבות, שהופכת אט־אט ובאין רואה את המשתמטים משירות למי שבאים בשערי החברה, בלא בוז ובלא מבט שיבהיר: מי שאינו נושא בעול עם חברו, עם עמו, לצנינים הוא בעינינו... והלגיטימציה להשתמטות, שנראית יותר ויותר חסרת בושה, חצופה, בוטה ומלגלגת על הפראיירים, היא שורש כל רע שאותו אנחנו מצווים לעקור, כי אם לא נעקור אותו הוא יעקור אותנו".
אנחנו מציינים בימים אלה עשור למלחמת לבנון השנייה וזו הזדמנות מצוינת לתהות מה בדיוק אומר הנשיא לשני השבטים שברגע האמת, עם הישמע הקריאה, יצאו לקרב? לאנשי המילואים שעזבו את האקדמיה או את העבודה והלכו להילחם? מה הוא אומר למשפחותיהם של החיילים שלא חזרו חיים? שאין הבדל בינים לבין שני השבטים האחרים, שכל כאב הראש הזה הוא לא כאב הראש שלהם? מה צריך לחשוב הבן שלי, שמתגייס בעוד חודש? שנשיא המדינה לא רואה שום הבדל בינו לבין בני גילו שבחרו לא לשרת? זה נראה לך הוגן, אדוני הנשיא, שכשהבן שלי ישתחרר משלוש שנים קשות בצה"ל, מוסא מאום אל־פחם יסיים תואר ראשון באוניברסיטה?
ומה שהכי נורא בדבריו של ריבלין, זה שמהיום והלאה אין שום בעיה לאזרח ישראלי להתנהג כאן כמו אורח, לא לסייע בעריכת השולחן, לא לפנות אחרי הארוחה, לא לשטוף כלים, ועדיין להרגיש נוח בבית. שמהיום, בהכשר נשיא המדינה, הוא יכול לשבת בסלון, לצפות בטלוויזיה, להשאיר את עבודות הבית לחילונים ולדתיים הלאומיים ואפילו לא לחוש תחושה קלה של חוסר נעימות.
אפילו הערה אחת קטנה לא הייתה לו, לנשיא המדינה, באשר להתנהגותם של שני השבטים המדירים עצמם מאוהלה של מדינה. נציגיהם של ערביי ישראל בכנסת, אלה שתרמו לבחירתו של ריבלין לנשיא המדינה, מנהלים כאן מלחמת חורמה נגד התנדבות של ערבים לשירות האזרחי. האם לא היה ראוי שריבלין יזרוק לעברם מילה אחת קטנה של תוכחה? זהו? מהיום יש להם אישור מנשיא המדינה לכל זה? ומה עם החרדים? הרי ברובם המוחלט של בתי הכנסת של הציבור החרדי, לא רק שלא מתגייסים לצה"ל, אלא גם לא מתפללים לשלומה של המדינה וגם לא לשלומם של חיילי צה"ל.
ובכלל, כשריבלין מבכה את ההדרה של שני השבטים האלה, הערבים והחרדים, הוא במשתמע מאשים בהדרה הזו את שני השבטים האחרים. שהרי אין מודר בלי מישהו שהדיר אותו, נכון?
ואני, בכל הכבוד, מסרב לקבל את כתב האישום הזה. ערביי ישראל שנלחמו בנו ב־48׳ רואים את עצמם עד היום כפלסטינים, הם מסרבים ליטול פה חלק בכל מה שדורש תרומה כלשהי, ודגלו של האויב מונף אצלם בקביעות בהפגנות ובמשחקי כדורגל. גם החרדים, את המלחמות הכי גדולות שלהם ניהלו כאן נגד "גזירת הגיוס". אז אני צריך להרגיש לא נוח במקום שבו הם נמצאים היום? אני אשם בזה? להם אין אחריות לכל זה? לא מוטב שהם יעשו חשבון נפש קטן? האם האחריות לחשבון הנפש הזה מוטלת רק על מי שכן עשו וכן תרמו וכן נטלו חלק וכן שילמו מחירים?
הנאום הזה של הנשיא ריבלין היה נאום של פוסט־מודרניזם מוחלט. אין טוב ורע. אין אמת ושקר. נאום של טשטוש זהות מוחלט וטשטוש ערכים מוחלט. הציונות הפכה מייעוד למשהו שהוא בקושי המלצה. לעוד מוצר על מדף מרובה מוצרים, שאליו כל ישראלי יכול לגשת ולבחור, ולנו אין עמדה בשאלה מה עדיף.
הנשיא ריבלין המשיך השבוע בפריסת חזונו המהפכני והמסוכן. חזון שאין בו עוד ייעוד ברור אחד ואין בו עוד כיוון ברור אחד. חזון שבו הערבים והחרדים יוכלו להמשיך לא לתרום ולהמשיך לא להזדהות עם הנרטיב של שני השבטים האחרים, ועדיין לסמוך עליהם שיהיו כאן בשבילם ויתרמו כאן עבורם ובמידת הצורך גם ימותו כאן למענם.