ערב שבועות במרכז שפירא. מרים גיסתי מארחת, ומתנצלת שבגלל הסמיכות בין השבת לערב החג, היא לא הכינה מספיק אוכל. מזל, כי על השולחן הונחו 16 מגשי ענק, של מנות שונות מפחמימות וגבינות. הסועדים לא הצליחו להתגבר על 30% מהכמות. בשנה שעברה לא הייתה שבת שהפריעה לה לבשל, אז היו 30 מנות שונות.
שמעון, חמיה של מרים, פתח בקבוק וודקה. "בוא, תשתה איתי", אמר.
אני לא יכול, שמעון, הפסקתי עם זה לפני כמעט ארבע שנים, גם כיפוש כאן, תכף יהיה בלגן. עזוב, לא לעניין.
אף שדיברנו בשקט, כיפוש שמעה. המיזופוניה (רגישות שגורמת לשמיעת יתר) הזו, מטריפה את דעתי. "מאמי, היזהר ממני. אני שומעת הכל".
מה את רוצה? הרי אמרתי לו לא.
"זה לא משנה. העובדה שהבטת בבקבוק, זה כבר יותר מדי. שמעון, אני מבקשת ממך, הוא לא בעניין".
בסדר, נגמר. הוא הביט בי מחויך, אבל המבט שלו אמר הכל: מה נהיה עם הגברים היום, שנשותיהם גם מדברות בשבילם.
הסעודה טרם הסתיימה, התנצלתי בפני הנוכחים שיש יורו, ואני ממהר לתל אביב, כדי לצפות במשחק. חצי מעולף מהרעלת גבינות, הצלחתי לצעוד אל מחוץ לתחום היישוב, כדי להגיע לרכב. גאיצ'ו פורח שם. בחגים ושבתות אין תנועה בתוך היישוב, והוא יכול להשתולל עם הכלב של מרים, ולרוץ אחריו בכל השטח. חשבתי שאולי בשביל הילד, כדאי לגור מחוץ לתל אביב, אבל המחשבה החיובית הזו עזבה אותי מהר. בעיר הגדולה יש הרבה יתרונות, ועם החסרונות הוא יתמודד, כי זה מה שיש.
בצומת של גן יבנה הבחנתי במכונית יוקרתית עם אורות מהבהבים, הנהגת עטופה באפוד זוהר, אותתה בידיה על מצוקה. עצרתי לידה כדי לברר מה קורה. במושב האחורי ישבו שני ילדיה הקטנים.
"יש לי פנצ'ר, אני לא יודעת מה לעשות, בעלי בחו"ל".
לא קרה כלום, גבירתי, אני אחליף לך גלגל, רק פתחי לי את תא המטען.
לקחתי רק מגבת מהרכב שלי, כדי שברכי העדינות לא תיפגענה מהאספלט, והפתעתי גם את עצמי ברמת היעילות שהפקתי מעצמי. סיימתי ואמרתי לדפנה, זה שמה, שהכל בסדר והיא יכולה לנהוג בבטחה לגני תקווה, היישוב שבו היא מתגוררת.
"תודה רבה לך, באמת, לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה שלך".
ואז היא הושיטה לי שטר של 100 דולר, "קח, אין לי פשוט שטרות של כסף מקומי, חזרנו היום מחו"ל".
לא, באמת תודה, גבירתי, אין צורך. אני שמח שעזרתי לך, אני מקווה שאם אשתי והילד יהיו במצוקה עם הרכב, יהיה מי שיעצור ויסייע גם לה.
"אני מבקשת שתיקח את הכסף. אני מכירה אותך מהרדיו והטלוויזיה, שמעתי שאתה פושט רגל, ואתה בטח צריך את הכסף. אז קח את זה ממני כמתנה לחג. זה יעשה לי טוב".
דפנה, איני יודע מה שמעת, אבל לא הייתי פושט רגל, איני פושט רגל. היו לי חובות לשלושה בנקים, שילמתי אותם, תם הטקס, בואי נתקדם. חג שמח, סעי בזהירות.
"יו, אני ממש מתנצלת. אני מקווה שלא נפגעת, הייתה לי כוונה טובה".
זה בסדר, הכל לטובה, חג שמח.
נכנסתי לאוטו, הצתי סיגריה והמשכתי לכיוון תל אביב, תוך כדי מישוש כתף שמאל. אמרתי לעצמי שלא משנה מה תאמר ומה תסביר, הציבור שמע איזה דביל בשידור אומר שאתה פושט רגל, אז אתה כזה. צריך ללמוד לחיות עם התדמית הזו, נכון או לא, זה ממש לא משנה לאף אחד.
הכאבים בכתף התעצמו. מגבת עם קרח הפחיתה את רמת הכאב, אבל הרקמות הקפואות צרבו. למה הייתי צריך לעצור? גם אני כבר לא ילד, וגם השיחה הקצרה איתה הכניסה אותי לדיכי פרה־קליני. מצאתי איזו משחת וולטרן, ועיסיתי את האזור. דווקא כשאני במצוקית, כיפוש צריכה לסגור סופ"ש ארוך אצל משפחתה. אז מי בדיוק יטפל בי? אבל איזה סרט צרפתי טיפשי עשה את העבודה, והרדים אותי.
המשפחה שבה במוצאי החג. כיפוש, תשאירי לי מזומן, אני צריך להזמין טיפול.
"איזה טיפול? מה קרה לך?".
לא קרה כלום, עיסוי קטן ואני כמו חדש.
"עיסוי? אתה מסתלבט עלי? חשבתי שכבר נפטרנו מההרגלים האלה".
די, נו מספיק עם השטויות, זה פיזיותרפיסט, לא אישה, תתקדמי כבר. את לא במשמרות המהפכה בטהרן, ואני לא חשוד.
"בסדר, צחקתי איתך, למה אתה עצבני".
אני לא עצבני, פשוט כואב לי. "תפסיק לעשן, הכל יהיה בסדר. מה אתה חושב שאני לא מריחה את המטהר אוויר, שהרעלת בו את כל הבית? ברגע שהורדת זבל ושטפת כלים, כבר ידעתי שעישנת. אתה פשוט כל החיים שלך עסוק בהעלמת ראיות, בלחשוב איך חושב האויב. אני לא אויב, אני אשתך".
אפילו לא טרחתי להגיב. איזה מזל שיש יורו, NBA, עוד מעט ווימבלדון, אז הסלון והטלוויזיה בחזקתי עד אמצע יולי. עוד מעט היא מסיימת להתארגן, נכנסת לחדר, עבר עוד יום. אבל היא הביטה בי מרחוק, ראיתי אותה בזווית של העין הבעייתית, וניסיתי להתעלם.
"משהו עובר עליך. כדאי שתגיד לי, לפני שאני אתאמץ להוציא את זה ממך", אמרה.
שמעי, פגשתי היום את צחי הוא עצוב נורא.
"מה קרה לו?".
הוא אושפז, והרופא קרא לאשתו. הוא אמר לה שצחי חולה מאוד, הסטרס גומר אותו. שאלה האישה מה צריך לעשות? אז הרופא ענה: תראי הוא צריך חום ורוך. תכיני לו כל יום שתי ארוחות, תשקיעי בו בפינוק, כי אם לא תעשי את זה, הוא לא יסגור שנה. איך שאשתו יצאה ממשרדו של הרופא, צחי שאל אותה: 'נו, מה הוא אמר?', אז היא ענתה לו: 'אתה חולה מאוד, אתה עומד למות'. את מבינה, כיפוש? צחי עצוב נורא.
"ומה בדיוק אני צריכה להבין מזה?".
ממש לא הרבה, את הפשט שמעת. הדרש אומר, שאם תמשיכי להאמין שאת חוקרת ברמה של קפטן ג'ורג', זה יקצר את חיי. הפנמת?
"חיים שלי, אני הולכת לראות טלוויזיה בחדר. תחשוב איך אתה מספר לי עד מחר מה עובר עליך. אתה גם יכול לכתוב לי בוואטסאפ".
אבל למחרת כבר התמודד העם בציון עם התוצאות הטראגיות של הפיגוע באורלנדו. בדרך לרדיו הקשבתי לאראל סג"ל מלהג בגל"צ על האסלאם הרצחני. הוא הזכיר למאזיניו שצריך להבין את המסורת של הדת הזו, שהם אפילו מחסלים את נשותיהם ובנותיהם בסוגיות של כבוד המשפחה. וואו, כמה חארטה האיש הזה יכול למכור לציבור הטיפש באצטלה שרלטנית של ימין משכיל. מה לעשות שבישראל יש סטטיסטיקה שלפיה בשנה יש כאן כ־200 אלף מקרים של אלימות בתוך המשפחה. גורמי רווחה סבורים כי 600 אלף ילדים נחשפים לאלימות נגד נשים במשפחה או מהווים קורבנות. בשנת 2015 נרצחו 16 נשים על רקע אלמ"ב - רק שתיים היו ערביות. אבל סג"ל אמר שהעם הערבי הוא אלים מאוד, והציבור הטיפש שומע ומאמין לדברי ההבל האלה.
אגב, החקירה טרם הסתיימה, אבל כבר עכשיו נאספו מספיק ראיות שלפיהן המחבל מאורלנדו היה הומו, והיה מוכר במועדון הלהט"ב בעיר. אבל סג"ל כבר קבע.
וכמובן שכל דיירי אגם הדרעק, וקולקציית האפסים בראשם, השתתפו באבלה של האומה האמריקאית. חלפו כמעט שבע שנים מאז אירוע הירי בבר־נוער בתל אביב, שהסתיים בשני הרוגים ו־11 פצועים. איני זוכר כזו אמפתיה של דיירי אגם הדרעק, וכמובן הקולקציה של ההנהגה, לקורבנות הרצח המזוויע. החקירה, שהיא עדיין החקירה הפלילית היקרה ביותר של משטרת ישראל, מוגדרת ככישלון חרוץ. אין נאשמים, אין העמדה לדין. אבל אנחנו חזקים בלייעץ לגויים.
"מחדל", זעקו הכותרות, "רק אחרי שלוש שעות הצליחו כוחות הביטחון של אמריקה לחסל את המחבל". וואו, איזו אימפריה אנחנו? אצלנו רק לפני חצי שנה טבח נשאת מלחם בבר בתל אביב, 200 מ' מתחנת המשטרה. הוא חוסל רק אחרי שבוע, אחרי שברח מהזירה, והיתל בכל העולם ואשתו. אבל לייעץ? בזה אנחנו אימפריה.
אחרי שרוב הציבור השתכנע, מרוב קשקשת ברשת, שכל הערבים בפרט והמוסלמים בכלל, הם רוצחים מתועבים, הגיע הקטע של הג'ובות עם הבית הלבן. זו בכלל פוליטיקה קטנה באמריקע, בין הבית הלבן לקונגרס. כל סכום המריבה בסוגיית היאהוד השוכן בציון, מתבטא ב־455 מיליון דולר. אבל ברור שחלק מדיירי אגם הדרעק כבר קבעו שאובמה הוא הנשיא הגרוע ביותר לישראל. ברשתות כתב הציבור הטיפש שזה ידוע, הרי אובמה ערבי, אז הוא מתקמצן עלינו. 140 מיליארד דולר השקיעו כאן האמריקאים מאז כינון הסכם הסיוע המאסיבי לישראל, אבל אנחנו מתלוננים. כאילו באמת חשוב לחבר קונגרס ברוד איילנד, או לסנאטור מניו מקסיקו, לבזבז כסף יקר על הגחמות של הישראלים הקוטרים האלה. יש להם המצוקות שלהם, ובניגוד למה שאצלנו בטוחים בו, הדולרים לא גדלים שם על העצים. ועוד לא דיברנו על ההתערבות הבוטה של רה"מ בנימין נתניהו בקמפיין הבחירות הקודם בארה"ב. וכמובן הנאום עם השיער הכחול בקונגרס. הג'מעה של אובמה מאוד נהנו מזה שאנחנו מלמדים אותם מה טוב בשבילם. אבל עזבו, נו, אובמה הרי ערבי.
אהבתי במיוחד איזה ציוץ של השר לבט"פ, גלעד ארדן, שבו טען שעיכוב בהחזרת גופות המחבלים ודרישה ללוויות שקטות מסייעים במיגור הטרור. אז לא התאפקתי והגבתי: "צודק. זה גם מאוד מצליח לכם. עם תוצאות הרי לא מתווכחים. המשיכו כך, אתם נהדרים במיגור הטרור, במדיניות נכונה, ובכלל אתם באמת אור לגויים. סטארט־אפ". הוא לא הגיב, מעניין מדוע.
ועל הדרך, ובין השמשות, פרשת מינויו של רמי סדן, לתפקיד יו''ר חדשות 10 מסרבת להירגע. השיא היה ביום רביעי, כאשר יו"ר הגועליציה, דוד ביתן, הודיע על השהיית המהלך עד שמיעת העתירות בבג"ץ. איזה כיף? דיירי אגם הדרעק מתערבים גם במינויים בחברות תקשורת פרטיות. מתי ביתן מתחיל להשעות מנהלי בתי ספר שלא הקפידו על תלבושת אחידה? מי הוא בכלל, ובאיזו סמכות הוא מעכב מינויים? הרי יש רגולציה על ערוצי הטלוויזיה בישראל, במקרה הזה, הרשות השנייה.
אותו פורום של הרשות מינה את אותם ארבעה נציגי ציבור, לדרעק־טוריון של החברה (שכולל עוד שישה, שהם נציגי הבעלים), ורק הרשות השנייה חייבת לטפל בסוגיה. איך בדיוק הגיע אגם הדרעק לעניין? כי אריה־גאנעב־צדיק־זכאי־תמיד נפגע מדבריו של רמי סדן (הוא טוען שהדברים לא נאמרו)? ורה"מ שהוא גם שר התקשורת רוצה לדאוג לשלמות הקואליציה שלו? אולי אריה־גאנעב־צדיק־זכאי־תמיד מחפש מוצא של כבוד מול מועצת חכמי התורה? ומתי בדיוק ימנה רה"מ/שר התקשורת עורך ראשי לחדשות, עם מגישי תוכניות שנאים בעיניו?
בכל זאת, רה"מ טוען שהפכו את אשתו ל"אבק אדם", כאילו התקשורת שפטה אותה, ולא בית משפט בישראל, בשתי תביעות שונות.
אחרי ששמעתי שסדן סיפר לאריה־גאנעב־צדיק־זכאי־תמיד שהוא מחפש כלה מרוקאית חסודה, מיד טלפנתי לכיפוש.
"מה קורה, מאמי? נו החלטת לספר לי מה מעיק עליך?".
פורטנוי, הוא מעיק עלי.
"מי?"
טוב, שחררי כבר. תקשיבי, יש לך אולי מישהי בשבט שמוכנה להיות בת זוג של רמי סדן?
"התחלת? רק בשבוע שעבר סיפרת לי מה הוא אמר. אין לי, תתקדם".
את רואה? את פוסלת אותו עוד לפני השימוע. מה הוא אמר, שדרעי גנב? אז מה, הוא לא גנב מורשע, שריצה עונש מאסר? מה נסגר איתך?
"אולי די להתבדח? אנשים נפגעו. אני כבר רגילה אליך, שאתה מזכיר לי שרק בעוד 600 שנה נגיע אליכם לאירופה. אבל לא כל המזרחים חמודים כמוני".
אני מבקש שתדייקי, אני אומר לך את זה רק אחרי ארוחות, כי אין לכם פרופורציות. מרים לא אמרה, שהיא שכחה להגיש לשולחן שש עוגות שחמותה אפתה? אמרה או לא אמרה? ואם כבר מדייקים, הורדתי לך מ־600 ל־400 שנה. כי בכל זאת, את נושאת את השם האצילי של משפחת קופמן. ואני לא מזכיר כאן, שאת קוראת לי ברברי בכל פעם שאני מתפשט כשאני בא מהעבודה ואוכל ארוחת ערב על השטיח. אני סופג, אני מכיל, כי אני מתבגר.
"בסדר, אתה בעיקר מנג'ס. יש לי עבודה, ואתה נשמע לי משועמם. טלפן לברזי, אהרל'ה או רוברט. אני עסוקה".
כיפוש, אני לא יכול לטלפן לרוברט, הוא עדיין נאבק באבן בדרכי השתן. תקשיבי, שלושה מילימטרים, והוא בוכה כאילו זה סלע, כבר שבועיים. אבל הוא משער שהיא כבר יצאה, כאשר הוא קפץ משמחה בשער השוויון של איסלנד. אנחנו מחכים לעדכונים.
"אני נרגשת מההתפתחויות המשמחות. תמסור לו החלמה מהירה ממני. לך, תבקר אותו. שחרר אותי, ביי".
נסעתי לעבודה, ברדיו שמעתי שהיועמ"ש הנחה את רה"מ להימנע ממעורבות בעסקיו של שאול אלוביץ', הבעלים של קונצרן בזק, מחשש לניגוד עניינים.
אלוביץ' הוא חבר אישי שלו. הקריין סיפר עוד, שהיועמ"ש הורה לרה"מ להעביר את הטיפול בסוגיה לשר אחר. התפוצצתי מצחוק, כמעט נכנסתי ברכב מלפני.
"יעביר לשר אחר"?! מה זו הפארטייה הזו? אז הוא יורה לשר האחר לשמור על האינטרסים של אלוביץ', כי הוא חבר. ובשביל מה יש חברים? ומה יאמר השר האחר? לא רוצה? אין עליהם, על המנגנון שלנו, וקולקציית האפסים השלטת. אם זה לא סיט־דאון־טראג'די, אדיר מילר היה כותב מזה סדרת סטנד־אפ.
אבל זה עצוב, נורא.
רמי הפיזיותרפיסט הגיע בזמן כמו חייל. פתח את המיטה, ואמר "נו, תשכב כבר, מה קרה פתאום?".
סיפרתי לו את סיפור הפנצ'ר, והוספתי רק שיחשוב שהוא מטפל במורן אטיאס ולא בגורילה כמוני. יענו, בעדינות. לא ללחוץ, ללטף.
"בסדר, בסדר. עוד לא התחלתי, מה אתה מזיע כבר מפחד?".
אבל המיזופוניה של כיפוש שוב נתנה לה יתרון טקטי עלי, היא קיבלה את המידע. "את השטויות האלה אתה סוחב בבטן? אז היא אמרה, ממתי אכפת לך מה אנשים אומרים עליך? מה כבר לא אמרו עליך? אני שמחה שהיית אדיב ועזרת לה. אתה נשמה טובה, אתה".
רמי באמש'ך, אתה הורג אותי. מה לפתוח תעלה מה? מה, אתה אינסטלטור? בעדינות, בנאדם. כיפוש, אין לך משהו לעשות? מה את צוחקת? הוא אונס אותי, ואת צוחקת? תראי את כבר דומעת.
"אוי, אתה כזה ילדותי, אתה הורג אותי. רמי סיים איתו, אני אסדר לו את הגבות עם החוט. הוא בטראנס של הכאב, הוא כבר לא ירגיש כלום. איזה ילד מפונק, אלוהים".