איום קיומי: בשביל לנצח את נתניהו, בוגי ואחרים יצטרכו לקפל את האגו

נקמתו של משה (בוגי) יעלון הוגשה בשבוע שעבר. ללא מורא, וללא משוא פנים. זה היה נאום מכונן, צלול, שהציג אלטרנטיבה ברורה לשלטון העוועים הסהרורי שמבצע בעצם הימים האלה השתלטות עוינת, כוחנית, על הממלכתיות הישראלית. יתרונו של יעלון הוא בכך שאיש לא יוכל לכנות אותו שמאלן סהרורי. בקיומו, הוא מוכיח שיש בישראל ימין אחר. שפוי, ליברלי, ממלכתי. מה שהיה הליכוד של פעם, בחלק מהזמן.

יעלון לא חסך מנתניהו דבר אתמול. הוא לא הזכיר אותו בשמו, אבל הרוח ריחפה מעל, מייללת. "אני יכול לומר היום, באופן נחרץ, כי בעת הזו, ובעתיד הנראה לעין, אין איום קיומי על מדינת ישראל", הכריז שר הביטחון לשעבר, והוסיף, "לכן, מן הראוי שההנהגה במדינת ישראל תחדל מלהפחיד את האזרחים, ותפסיק להעניק להם תחושה שאנו נמצאים על סף שואה שנייה. זהו ניסיון ציני לעוור את עיניהם של אזרחי ישראל ולהסיח את תשומת לבם... מתוך תחושה שגויה ומעוותת, לפיה אם יוחדרו אל השיח הפחדה, תחושות חירום ואיום קיומי, שלמעשה הם מופרכים ואינם קיימים במציאות, הם ישכיחו את בעיות היומיום, את בעיית השחיתות, את הפערים החברתיים, את קשייהם של הסטודנטים והזוגות הצעירים ואת יוקר המחיה, ואתגרים נוספים". אחר כך הוא דיבר על חשיבות היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, ואמר כי "אל לנו לשחק עם העניין הקריטי הזה". ואחר כך הוא הצהיר שבכוונתו להתמודד על ההנהגה בבחירות הקרובות. 

הוא המשיך והגדיר את הפערים שנוצרו בינו לבין ראש הממשלה: "הכרסום השיטתי בערכים הבסיסיים. הניסיון לפגוע במפקדי וחיילי צה"ל, בצה"ל עצמו ובערכיו באופן המסכן את חוסנו. העובדה שההנהגה שלנו הפכה להיות נגררת ומתלהמת, במקום להמשיך ולבנות כאן חברת מופת... ישראל ראויה למנהיגות ממלכתית שתחדל לפעול בציניות ותזגזג חדשות לבקרים, למנהיגות שלוקחת אחריות ואינה מסתתרת מאחורי שומרי סף שכל ייעודם, לפחות על פי מי שממנה אותם, הוא לשמור על שרידות השלטון, ובכך להחליש למעשה את האיזונים והבלמים הקריטיים לעוצמתנו הפנימית. אנו ראויים למנהיגות שאינה נוקטת, באופן קבוע, בשיטות הנלוזות של 'הפרד ומשול'. בין שרי הממשלה, בין חברי הכנסת, בין משרתי ציבור. והגרוע מכל: מנהיגות שעסוקה בלפלג את העם ואת החברה הישראלית... עסוקה בליבוי יצרים, שיסוי, הפחדה והפרדה בין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל ובין עדות שונות, כל זה כדי לשרוד בשלטון ולהרוויח עוד חודש או עוד שנה".

 

יעלון רוקן על נתניהו מחסנית מטאפורית שצבר בשנים הארוכות שבהן חרק שיניים לצדו. זה הזמן לתהות, מה היה קורה אלמלא נתניהו התכוון למנות תחתיו את אביגדור ליברמן. האם הוא היה ממשיך הלאה בחריקת שיניים ובלמים? אגב, שרים רבים נוספים תקועים שם, בסביבתו של נתניהו, עם רגשות דומים. זהו מצעד מפואר של כבשים פועות האחראיות, לא פחות מנתניהו עצמו, על מה שמתרחש כאן. הם לא יינקו במשפט ההיסטוריה. יעלון קיבל אתמול קייס טוב לטיעונים בעונש.
 

עכשיו נשארה הפוליטיקה. ליד יעלון נמצאים אנשים כגדעון סער, שחושב על נתניהו בדיוק מה שיעלון אמר, רק הרבה יותר גרוע, ומשה כחלון, שטרוד עכשיו בענייני האוצר, אבל בזמנו פרש מהליכוד מאותן סיבות בדיוק. יש כוחות רבים נוספים בסביבה (גבי אשכנזי, למשל). הבעיה היא, שאף אחד מכל אלה לא מסוגל לקפל את האגו שלו לטובת המדינה. כולם רוצים להיות מספר 1. כולם משוכנעים שלהם ניתנה הנבואה. צריך להתפלל, למען הילדים שאנו מגדלים במקום הזה, שלקראת הבחירות (שיתקיימו הרבה לפני מועדן החוקי), מי שצריך להתעשת, יתעשת.

לפני עשר שנים (פחות חודש), ב־12 ביולי 2006, בשעות הבוקר, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה של יישובי הצפון הסמוכים לגדר באמצעות רקטות ומרגמות. בחסות המהומה, חדר כוח קומנדו של חיזבאללה לישראל ליד קו דיווח 105, הסמוך לכביש זרעית־שתולה. לוחמי חיזבאללה, שהתחלקו לכמה חוליות, תקפו סיור ממונע של צה"ל ובו שני כלי רכב מסוג "האמר" בטילי נ"ט. הלוחמים אייל בנין, שני תורג'מן וואסיל סאלח נאזל, נהרגו במקום. שני לוחמים נוספים, אחד מהם פצוע קשה, הצליחו להיחלץ ולהסתתר. השניים האחרונים, סמ"ר אלדד רגב ורס"ל אהוד גולדווסר, נחטפו בידי חיזבאללה, הועברו למקום מסתור בכפר עייטא א־שאעב, ומשם לביירות. בדיעבד התברר כי השניים נחטפו לאחר שנהרגו. המבצע כולו תוכנן על ידי רמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה, שגם עמד בראשו.
 

ראש הממשלה ושר הביטחון היו אהוד אולמרט ועמיר פרץ, שניהם טריים בתפקידם. לאף אחד מהם לא היה ניסיון צבאי משמעותי. פחות משלושה שבועות קודם לכן הם חוו את חטיפתו של החייל גלעד שליט בידי אנשי חמאס בדרום. אולמרט, איש עם פתיל קצר וביצים גדולות, החליט שהפעם הוא לא עובר לסדר היום. צה"ל הגיב בתקיפות מאסיביות של חיל האוויר ואחר כך בפלישה קרקעית. מלחמת לבנון השנייה פרצה, מבלי שאף אחד התכוון שתפרוץ. לא חסן נסראללה, גם לא אהוד אולמרט. 
 

היא הסתיימה כעבור 34 ימים, בהם איבדה ישראל 121 לוחמי צה"ל (כולל החטופים) ו־44 אזרחים. בלבנון נהרגו כ־450 אזרחים, כמה עשרות חיילי צבא דרום לבנון, כ־700 מחבלי חיזבאללה ועוד כמה לוחמים מארגוני טרור אחרים. ישראל לא קיבלה בחזרה את חטופיה, אף אחד מהצדדים לא השתלט על שטחים של יריבו, הנזק שנגרם לתשתיות בלבנון היה כבד, בישראל הרבה פחות. במושגים מזרח תיכוניים, מדובר בסוג של תיקו.
 

על המלחמה הזו נכתבו לא מעט ספרים, פורסמו שני דוחות של ועדת חקירה (וינוגרד), ואין ספור מחקרים. נערכו בעקבותיה אין ספור דיונים, ימי עיון, ישיבות ותחקירים. השבוע ציינה התקשורת הישראלית (חודש מוקדם מדי) עשר שנים לאירוע, שנתפס בתודעה הקולקטיבית ככישלון צורב. קוראי הטור הזה יודעים, כבר לא מעט שנים, שאני אוחז בדעה שונה לגמרי על המלחמה הזו. היום, עשור אחרי שפרצה, יש לדעה הזו שותפים רבים נוספים, אם כי דעת הקהל עדיין נשלטת בידי אלה הסבורים כי מדובר באחד הכישלונות הצבאיים המהדהדים ביותר של ישראל מאז הקמתה.

 

לעניות דעתי, האמת הפוכה. מלחמת לבנון השנייה היא מהמוצלחות במלחמות ישראל. חובה להוסיף כאן הסתייגות: ברור שהיא נוהלה ברישול. ברור שנעשו אין ספור טעויות בכל הדרגים האפשריים. ברור שאפשר היה, בדיעבד, לעשות חלק ממה שנעשה אחרת, לחסוך דם ואולי גם זמן וכסף. אבל אחרי שהאבק התפזר ומודדים את המלחמה הזו בתוצאותיה הפיזיות בשטח, המסקנה ברורה ונוקבת: אף מלחמה בתולדות ישראל לא הניבה תשואות כפי שהניבה המלחמה הזו. נקודה.
 

בימיה הראשונים של המלחמה, השם המבצעי שלה היה עדיין מבצע "שינוי כיוון". שם שהולם אותה מאוד. השינוי חל בתגובתה של ישראל למהלך אלים, פרובוקטיבי ורצחני שכלל הפגזת יישובים, פלישה, תקיפת חיילים, הריגת חיילים וחטיפתם על שטח ישראל. עד אז הרגילו אותנו הגנרלים הנערצים ששלטו כאן שישראל "מכילה" את האירועים. אהוד ברק נהג להצהיר ש"אם יתקפו אותנו גם אחרי שנצא מלבנון, ניידע מה לעשות". הבעיה היא, שלא ידענו. 

באוקטובר 2000, חמישה חודשים אחרי שצה"ל, בהוראת ברק, נס מלבנון עם הזנב בין הרגליים, תקף חיזבאללה סיור של צה"ל בגזרת הר דב, הרג וחטף שלושה חיילים (אביטן, אברהם וסוואעד), נסוג חזרה לשטחו ויצא בשלום. צה"ל, מן העבר השני, ירה כמה פגזי ארטילריה על הגבעות. נסראללה ראה כי טוב, והמשיך. הוא הבין שבצד השני יש פראיירים, שמכורים לשקט ו"מכילים" כל השפלה שיושפלו. 
 

נסראללה קיבל, בעצם, רישיון לחטוף. הוא חטף את אל"מ אלחנן טננבוים, הוא ביצע ניסיון חטיפה נועז שכמעט הצליח ברג'ר בנובמבר 2005, והוא חטף את רגב וגולדווסר ביולי 2006. אם היינו מאפשרים לו, הוא היה ממשיך לחטוף חיילים, בדיוק כפי שחמאס מנסה להמשיך לחטוף חיילים. זו עסקה מצוינת: חיילים חטופים מוציאים את החברה הישראלית מדעתה, מייצרים פסיכוזה המונית וגורמים להנהגה לאבד את הכושר להבדיל בין טוב לרע, בין אינטרסים אסטרטגיים חיוניים לביטחון המדינה לפופוליזם זול (ע"ע עסקת שליט אצל בנימין נתניהו).
 

ולכן, עד שלא נלמד להגיד "לא" לארגון טרור שדורש שחרור מאות רוצחים תמורת חייל חטוף (או גופתו), לא נשארת לנו ברירה, וכדי למנוע המשך חטיפות צריך פשוט להרתיע את החוטפים ולהמחיש להם שהם יפסידו יותר מאשר ירוויחו. זה בדיוק מה שאולמרט עשה ב־12 ביולי 2006. הוא החליט שימי ההבלגות נגמרו ויצא למלחמה. מאז ועד רגע זה חיזבאללה לא העז להעלות על דעתו אפשרות לחטיפה נוספת. מאז ועד רגע זה חיזבאללה לא ירה קפצון על יישובי הצפון ולא עסק בפרובוקציות מול צה"ל בגזרה הצפונית (להבדיל מגזרת רמת הגולן). הפעמים הבודדות שבהן נרשמו תקריות היו כשחיזבאללה הגיב לפעולות חיסול או תקיפה של צה"ל בשטחו או בשטח סוריה. קוראים לזה הרתעה.

השבוע קראתי איפשהו טיעון חדש בעניין המלחמה הזו. צה"ל הגדול, כך נכתב, הרג בקושי 700 לוחמי חיזבאללה, בעוד ארגוני מורדים קיקיוניים וכנופיות מזדמנות הרגו כבר 1,500 חיזבאלונרים במלחמה בסוריה. מדובר בחישוב מוזר. באותה מידה אפשר להשוות את מספר ההרוגים במלחמת העולם השנייה לאלה שנהרגו במבצע חומת מגן. אין שום קשר בין האירועים הללו. מלחמת לבנון השנייה ארכה 34 ימים. בממוצע, הרג צה"ל במלחמה הזו 20 לוחמי חיזבאללה ביום. המרד הסורי נמשך כבר חמש שנים, מתוכן ארבע האחרונות במעורבות מלאה של חיזבאללה. זה אומר שהארגון מאבד לוחם אחד ביום. במילים אחרות, הקצב של צה"ל בהריגת אנשי חיזבאללה גבוה פי 20. 
 

ועדיין, ההשוואה מופרכת. במלחמת לבנון השנייה חיזבאללה נמנע כמעט לגמרי ממגע עם צה"ל. לא היו קרבות פנים אל פנים, לא היו התנגשויות אמיתיות של כוח מול כוח. צה"ל מצא את עצמו תר אחרי ארגון רפאים, שירד למחתרת, נסוג אחורה, בהחלטה טקטית (נבונה). עיקר החיכוך היה בירי טילי נ"ט (בעיקר קורנט) של לוחמי חיזבאללה על טנקים של צה"ל, או על בתים שבהם השתכנו לוחמי צה"ל בכפרים. צה"ל, לרוע המזל, שיחק לידי חיזבאללה בהתנהלותו המסורבלת, השקופה, האטית והלא מקצועית בתמרון הקרקעי ובכלל. ועדיין, בדיעבד, המכה שספג חיזבאללה הייתה קשה מאוד, ובניתוחים שלאחר מעשה התברר כי הארגון עמד, בסיומה של מלחמת לבנון השנייה, בפני קריסה.
 

מלחמת לבנון השנייה היא, לדעתי, המודל שבו צריכה לנהוג ישראל אל מול שכנותיה, בשכונה המופרעת שבה היא תקועה. קווים אדומים ברורים, נבוט גדול ביד אחת, עלה (אמיתי) של זית בשנייה. מי שמפר את הריבונות, חוטף מכה חסרת פרופורציה. "בעל הבית השתגע", יעלה כמה שיעלה. זה מה שאולמרט עשה, וזה הצליח. נסראללה אמר, בקולו, שלו היה יודע שכך תגיב ישראל, לא היה חוטף את שני החיילים. סוף ציטוט, מה שהיה להוכיח. עכשיו תארו לעצמכם שחמאס יידע, בוודאות מוחלטת, שאם יעז לחטוף חייל ישראלי צה"ל יפלוש לעזה, יכבוש אותה ויפיל את שלטון חמאס. האם חמאס ינסה לחטוף חייל ישראלי? התשובה שלילית. 

 

הבעיה היא, שאין בישראל כיום מנהיגים שמסוגלים לייצר הרתעה כזו. גם בצפון, ההרתעה כרגע מול חיזבאללה נשענת בעיקר על טיפות הדלק האחרונות של מלחמת לבנון השנייה. אולמרט בבית הסוהר, נתניהו בשלטון. הוא חזק בעיקר בדיבורים. שר הביטחון שלו עוד יותר חזק בדיבורים, אבל כשהגיע לשלב המעשים גידל פרווה רכה וקצץ ציפורניים. "אסור להיכנס למלחמות ברירה", אמר ליברמן עם כניסתו למשרד הביטחון, והשבוע בתדריך לכתבים צבאיים הודיע בקול גדול ש"הסבב הבא מול חמאס בעזה יהיה האחרון של חמאס". 
 

שתי האמירות האלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בפעם האחרונה שיצאנו למלחמה כדי להחליף שלטון אצל הערבים, הייתה מלחמת לבנון הראשונה. מה יצא מזה, כולנו זוכרים. כשנשאל מי ישלוט בעזה במקום חמאס, הודיע ליברמן שיש לו אלטרנטיבה, אך סירב לפרט. ובכן, האלטרנטיבה היא מוחמד דחלאן. אותו נער שעשועים עזתי, שעשרות אלפי לוחמיו ניגפו ונמלטו בפני כמה מאות חמאסניקים בעזה, ונפוצו לכל עבר. אני רוצה להאמין שליברמן לא באמת מאמין שיוכל להמליך שליט חדש על הפלסטינים ברצועת עזה.
 

מלחמת לבנון השנייה הביאה עשור של שקט מוחלט לצפון הארץ. יש כאלה שטוענים שחיזבאללה שקט משום שהוא מסובך במלחמה בסוריה. אז הם טוענים. חיזבאללה מעורב בסוריה ארבע שנים. למה הוא היה שקט בשש השנים שקדמו להן? נכון, עכשיו יש לנו הרבה יותר מזל משכל והמרד בסוריה מתיש את חיזבאללה ומקיז ממנו דם רב. יכול להיות שזה מעכב את התמוססות ההרתעה שהושגה במלחמת לבנון השנייה. כך או אחרת, אף פעם לא היה שקט ארוך ויציב כל כך בעקבות מלחמה (חריג בודד: מלחמת יום הכיפורים האיומה, שהביאה שלום עם מצרים ורגיעה בת עשרות שנים ברמת הגולן). 
 

זאת, ועוד: הישגים רבים שעליהם יכולנו רק לחלום לאחר המנוסה מלבנון, הושגו במלחמה הזו: הקמת כוח רב־לאומי דומיננטי עם נוכחות קבועה באזור הקו הכחול (גדר הגבול). ירידת צבא לבנון לאזור הגבול. על הדברים הללו חיזבאללה לא רצה לשמוע לפני המלחמה, ונאלץ לקבל אותם אחריה.

הטענה העיקרית נגד המלחמה מגוחכת במיוחד: חיזבאללה עכשיו חזק בהרבה מאשר היה קודם, אומרים האומרים. היום יש לו הרבה יותר רקטות, ביניהן גם לא מעט כאלה שיכולות להגיע לתל אביב. נו, אז מה? זה בגלל המלחמה? הנוסחה פשוטה: לחיזבאללה יהיו כמה רקטות שבא לאיראנים שיהיו לו. זו שאלה של רצון טוב באיראן ובסוריה, ומימון. אי אפשר למנוע העברת הנשק הזה לחיזבאללה. כדי לעשות את זה, צריך לכבוש את לבנון, או את איראן, או את סוריה, או את שלושתן. אף אחד לא רוצה לעשות את זה. 
 

איראן השקיעה מיליארדים בתשתית הרקטות הזו, כעמדת שיגור קדומנית לאפשרות של הפצצה ישראלית באיראן. למלחמת לבנון השנייה לא הייתה יכולה להיות שום השפעה על זה. גם אם היא לא הייתה פורצת, היה חיזבאללה היום מחזיק בארסנל שיש לו, פחות או יותר. אם נתקוף באיראן, הארסנל הזה ישוגר על ראשנו כמעט מיד. בכל שאר הזמן הוא מהווה זרוע אסטרטגית שאמורה לאזן את ההרתעה הישראלית. על אף שעדיין אין מה להשוות בין יכולות ההרס של חיזבאללה לעומת אלה של ישראל, הרגישות הישראלית לאבידות ונזק גבוהה בהרבה, ולכן נוצר כאן סוג של מאזן אימה. הוא אינו קשור בתוצאותיה של מלחמה זו או אחרת, אלא בנסיבות של העידן הנוכחי, שבו התחמשות במאות אלפי רקטות וטילים הפכה לאופציה היחידה של הערבים לאיים על ישראל (למעט טרור). כשתלול המסלול הופך למסלול העיקרי (יחד עם המנהרות), כולם מצטיידים. זה המצב. 
 

וזו הסיבה לכך שדוברים ישראלים ממשיכים לשנן, בכל הזדמנות (האחרון היה ראש אמ"ן האלוף הרצי הלוי השבוע), שבסיבוב הבא ישראל לא תפגין את האיפוק היחסי שהפגינה במלחמת לבנון השנייה, אלא תפגע בלבנון בעוצמה חסרת פרופורציה ותגרום לה נזק ש"יחזיר אותה לתקופת האבן". כל כפר לבנוני שממנו ישוגרו רקטות, ייחרב. כך מצהירים הדוברים השונים, ואני רוצה להאמין להם. 
 

הבעיה היא, שאז אני נזכר במעמדנו הבינלאומי, בקו האשראי הגלובלי המדולדל שלנו, באמון שרוחשים לנתניהו וליברמן מנהיגי תבל וביחסים הקרובים והאינטימיים עם הממשל האמריקאי. כשמחברים את הנתונים הללו לאומץ המפורסם של ביבי, שתמיד מקיים את הצהרותיו הלוחמניות ("אפיל את שלטון חמאס בעזה!"), אני מבין שהסיכוי שאי פעם ישראל תשדרג את ההרתעה שלה ותאריך את קו האשראי שהעמיד אולמרט ב־2006, נמוך מאוד. אנחנו עוד נתגעגע להרתעה של מלחמת לבנון השנייה.

מילה אחרונה: מלחמת לבנון השנייה ראויה לציון גם משום שחשפה לעינינו את ערוותו של צה"ל. צריך להגיד את האמת: בתקופת ראשי הממשלה ברק ושרון, ובתקופת הרמטכ"לים מופז, יעלון וחלוץ, צבא ההגנה לישראל נרקב במחסניו ובסיסיו, איבד את יכולת התמרון, הפסיק להתאמן והתנוון במהירות. את כל זה גילינו במלחמה. אני מפחד לחשוב על האפשרות שלא היינו מגלים את זה בזמן. אם המלחמה הזו לא הייתה פורצת, היינו מביטים היום על המקום שבו עמד פעם צה"ל, ומגלים שלולית עכורה. 
 

המלחמה הייתה נורת אזהרה אדומה ענקית שנדלקה ברגע האחרון. בעקבותיה, התפטר הרמטכ"ל דן חלוץ ומונה גבי אשכנזי, שהשקיע ארבע שנות עבודה קשה והרבה מאוד אמצעים בשיקום המקצוע הצבאי וטיפוח השרירים הצה"ליים מחדש (עבודה לא פחות מאומצת הושקעה בחיסולו הפוליטי מיד לאחר מכן). גם זה היה רחוק משלמות, אבל בסופו של דבר מצבה של מערכת הביטחון היום טוב לאין שיעור מזה שהיה בתחילת יוני 2006. המלחמה עצמה התנהלה ברשלנות, לנוכח חוסר המיומנות של המפקדים בשטח (שלא התאמנו עידנים), חוסר ההבנה של הקבינט וכמה החלטות שגויות. מצד שני, תראו לי מלחמה אחת, כולל המוצלחות ביותר, שבה לא התברר לאחר מעשה שחלק מהקרבות היו מיותרים, שחלק מהתמרונים היו שגויים ושחלק גדול מההרוגים נפלו מירי כוחותינו.

קברניטיה של המלחמה הזו מלקקים את פצעיהם עד היום. אחד מהם, תא"ל (במילואים) גל הירש, ממשיך ללהג את עצמו לדעת, לפטפט ולנאום ולכתוב ולהצהיר ולהתחפר עוד ועוד בתוך הפצע הפתוח. חבל שלא למד משהו מהבוס שלו במלחמה, אלוף פיקוד הצפון לשעבר אודי אדם, שהתפטר מיד לאחר שהסתיימה ומאז לא פצה את פיו ולא אמר מילה. אדם התעטף במסקנותיו והתמקד בעבודה קשה (מנכ"ל הקריה הגרעינית בדימונה ועכשיו מנכ"ל משרד הביטחון). בין שניהם תקוע הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, שלא מצליח להמריא מחדש. חלוץ הוא איש טוב. נגרם לו עוול. מצד שני, זהו סוג של צדק פואטי. הוא מעולם לא היה צריך להיות רמטכ"ל. 

בגזרה הפוליטית אהוד אולמרט בבית הסוהר, ועמיר פרץ מחמם מנועים על המסלול (המופצץ) במפלגת העבודה. פרץ ספג את רוב האש אחרי המלחמה. בדיעבד התברר שהוא היה טוב בהרבה מכפי שזה הצטייר, ולזכותו נזקפות כמה מההחלטות החשובות של התקופה ההיא ("כיפת ברזל" בראשן). בהתחלה זה נראה לגמרי אחרת, אבל בסופו של דבר נדמה לי ששר ביטחון אזרח זה רעיון לגמרי לא רע. 

אחרונה חביבה, היא הניצולה הראשית, כוכב השביט שהמריאה במלחמה אל שמינו ומאז היא זוהרת שם באור יקרות: דוברת צה"ל דאז, שרת התרבות היום, מירי רגב. כל מי שנדהם מהתנהגותה הנוכחית בפוליטיקה, יכול היה לראות את הסימנים לכך אז, במלחמה. מינויה לתפקיד דוברת צה"ל בידי דן חלוץ היה שגיאה קשה. לזכותו ייאמר, ששילם את מחירה בריבית קצוצה.

בואו נעשה סדר בעוד נושא אסטרטגי: המו"מ בין ישראל לארה"ב על חבילת הסיוע הצבאי שנקבל בעשור הבא (2018־2028). השבוע פרסם הבית הלבן התנגדות לדרישת ישראל להכניס לבסיס הסיוע את התוספת השנתית המיוחדת לצורך המשך פיתוח "שרביט קסמים" (טילי היירוט בכל הטווחים שמפותחים כאן, החל מ"כיפת ברזל" ועד ה"חץ"). בעקבות הפרסום הזה, התעורר, כצפוי, ויכוח פוליטי מר. לשכת ראש הממשלה מיהרה להדגיש ש"הסיוע האמריקאי לא רק שלא יקוצץ, אלא יוגדל", והספינים מתעופפים זה סביב זה. הנה המצב לאשורו:

הוויכוח מהשבוע הוא ויכוח על התוספת, לא התקציב עצמו. ישראל מקבלת מדי שנה 3 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני אמריקאי (לעשר שנים, סה"כ 30 מיליארד). בנוסף, מדי שנה מתקצבת ארה"ב חבילת סיוע נוספת להמשך פיתוח הטילים השונים של "שרביט קסמים". מדובר בעוד כמה מאות מיליוני דולרים בשנה. ישראל מבקשת שגם התוספת הזו, שאינה קבועה, תוכנס לבסיס הסיוע. זאת אומרת שלא נצטרך לבקש אותה כל שנה מחדש. הבית הלבן מסרב (אם כי אתמול נראה שייתכן שיסכים בסוף). עצם הסירוב מציף מעל פני השטח פעם נוספת את השטנה העזה של הממשל האמריקאי לראש הממשלה
נתניהו. אבל מדובר בסימפטום. המחלה האמיתית נמצאת במו"מ העיקרי, על החבילה לעשור הקרוב.

החטא הקדמון התרחש בדיוק לפני שנה. ב־14 ביולי 2015 נחתם הסכם הגרעין בין איראן למעצמות. נתניהו הפסיד בקרב חייו. כפי שנחשף בעמודים האלה, הממשל האמריקאי פנה אז ישירות לנתניהו והציע לו להיכנס מיד למו"מ אינטימי, אינטנסיבי, על שדרוג משמעותי לסיוע הצבאי האמריקאי לישראל בעשור הקרוב. האמריקאים נתנו לישראלים להבין שאם נתניהו יפסיק את מלחמת החפירות חסרת הסיכוי שלו נגד ההסכם, "השמיים יהיו הגבול". 

 

נתניהו דחה את היד המושטת בבוז. הוא בנה על זה שיצליח לבלום את ההסכם, שכבר הושג ונחתם בידי העולם כולו, בהצבעה בקונגרס. הוא ידע שגם אם הקונגרס יצביע נגד ההסכם, הנשיא יטיל וטו, ואז הקונגרס יצטרך להצביע שוב נגד ההסכם ולהשיג רוב של שני שלישים, כדי לחסום את הווטו. כל המומחים אמרו לנתניהו שאין לו שום סיכוי בקרב הזה. עדיף לוותר עכשיו, ולהוון את המצב מול האמריקאים. אבל הוא התעקש, המשיך להילחם והאמין שינצח.

הוא שוב הפסיד. מאותו רגע, החיזור האמריקאי אחרי ישראל הסתיים. עכשיו הם מוכנים לשדרג את הסיוע הצבאי, אבל לא בהרבה. הם יסכימו להעלות אותו למשהו קרוב ל־4 מיליארד (כולל התוספת לפיתוח הטילים), בעוד בשנה שעברה יכולנו להגיע (זה בדוק) לסביבות ה־5 מיליארד. 

וזה לא הכל. היו כאלה שיעצו לנתניהו לנצל את המומנטום, לשקם את היחסים עם אובמה ולנסות לחלץ ממנו מכתב נשיאותי בעניין רמת הגולן. משהו שממנו ישתמע שבמצב הדברים הנוכחי אין לצפות מישראל להחזיר את הגולן, לאור העובדה שסוריה התפרקה. אריאל שרון, בזמנו, הצליח לקבל מכתבים דומים בעניין גושי ההתיישבות מהנשיא בוש. אבל ביבי בשלו. הוא יביס את הנשיא בקונגרס. הוא לא ידבר איתו. הוא ימשיך להשפיל אותו ולקרקס אותו, אצלו על המדשאה הקדמית.

זה נגמר בבכי. עכשיו, כשלשכת ראש הממשלה מצהירה ש"הסיוע לא יקוצץ, אלא יגדל", היא מפיצה ספין, ובונה על זה שהאזרחים לא מכירים את הפרטים ולא יודעים בכמה אפשר היה להגדיל את הסיוע לפני שנה, לו רק ההיגיון היה מוצא דרך להבקיע לתוך בועת הטרלול שמקיפה את ראש הממשלה שלנו. אחרי שהוא הימר נגד אובמה בבחירות 2012, ואחרי שהימר נגד ההסכם עם איראן בקיץ 2015, מה שנותר לנו זה לסכם את ההפסדים ולתהות נגד מי או מה הוא יהמר עכשיו.

לפני שנה שוטטתי לתומי באחת השדרות במנהטן, כשלפתע עצר אותי מישהו, בעברית צחה, ושאל אם אני בן כספית. אישרתי. "אני בן ציון סוקי", הודיע הברנש נחרצות. כמה חודשים קודם לכן פורסם בעמודים הללו טור מפורט על עלילותיו של סוקי בניו יורק, ועל תביעת מיליונים שהגישו נגדו כמה מחסידי הרב פינטו לשעבר, בראשם ניסים ביטון, על כי הונה אותם בהשקעה כושלת במלון ניו יורקי, גרם להפסדי עתק ונעלם עם הכסף. 

סוקי "שטף" אותי ותבע את עלבונו. מכיוון שהייתי במשחק חוץ, לעיני קהל עוין, סוכם שנמתין בסבלנות לפסק הדין במשפט. אז הנה, הוא הגיע. השופט זרק את סוקי מכל המדרגות, חייב אותו לשלם לתובעים 16 מיליון שקלים, ועוד מאות אלפי שקלים בהוצאות ושכר טרחה, וכתב עליו ועל התנהגותו דברים קשים.

סיפור המעשה חושף את החצר העבריינית של "הרב" יאשיהו פינטו במלוא מערומיה. המסעות לבתי קברות הזויים במרוקו, המפגשים במסעדות ובמלונות מפוארים, הבוררים שהובאו מבחוץ, מין ערבוביה בין משפחות פשע ברוקלינאיות והמלון של פולטי. הכל ברמה כל כך ירודה, כל כך מעליבה, שקשה להאמין איך כל כך הרבה אנשים הלכו שולל אחרי הרב פינטו ואנשיו במשך כל כך הרבה זמן (והפסידו כל כך הרבה כסף). בין לבין הספיק סוקי להפסיד גם בתביעת דיבה שניסה להגיש נגד "עובדה" ואילנה דיין (גם שם הוא נזרק מכל המדרגות). 
 

רבו הנערץ, פינטו, חובש עדיין את ספסלו בבית האסורים, אף שלרגע אחד לא חדל ממאמציו הגרוטסקיים להיחלץ איכשהו מאימת הדין, או לקצר במשהו את תקופת המאסר המינימלית. שוב אין מנוס מהמסקנה המתבקשת, שהייתה זו שגיאת ענק של הפרקליטות לא לברר את סוגיית פינטו בבית המשפט ולהעדיף עסקת טיעון מקלה, רק כדי "להפליל" את ניצב מנשה ארביב. אגב, איפה הוא, ומתי בדיוק יופלל?