שתי מדינות לשני עמים, זועקות הכותרות בעיתונים. נתניהו מצהיר על מחויבותו לתהליך המדיני, מסבירים מומחים באולפנים. ושוב נתניהו מכה ושוב העיתונאים הולכים כצאן אחר התרגילים הפוליטיים של הרועה. לא תמה פרשת מינויו של ליברמן לשר ביטחון, והופ, פרשה חדשה־ישנה. שוב שרה נתניהו מככבת. ומיד עוד פרשה: נתניהו־מימרן.
הציוצים של כל המי ומי בברנז’ה העיתונאית עפים כציפורים מטורפות. הספקולציות רבות. האמת רחוקה. העיקר לצייץ. אני מצייץ, משמע אני קיים. העובדות אינן חשובות, הניתוח המקצועי רדוד כמי השלולית. ריח חריף של פגר עיתונאי מיתמר אל על, אך בימים טרופים אלה, גם ריח של פגר מבשר חדשה. יבחן עצמו כל אחד וינסה להיזכר כמה אייטמים בטלוויזיה או ברדיו, וכמה כתבות עומק רציניות, הוקדשו למהות עצמה של פיטורי יעלון ומינוי ליברמן, מעבר לתרגילים הפוליטיים? זניח. כמה הוקדש לבדיקת משמעויות טענותיו של בנט לגבי תפקוד הקבינט? כמעט כלום. הרי בנט בדרישותיו בעצם מודה בכישלון נורא של הפורום הביטחוני המדיני העליון במדינה.
העובדה שהבית הלבן מודיע על אי הגדלת הסיוע הביטחוני לישראל תופסת כותרת ליום או יומיים. נתניהו מפציץ שוב בדרכו הבטוחה: הכחשה גורפת. התקשורת מתעתעת. ישראל תקבל סיוע רב יותר. אין שחר להודעת הבית הלבן. כמה זמן מעמיקה התקשורת בסוגיה “שולית” זו לחיינו? אייטם בקושי.
הפיגוע בתל אביב חושף מחדל איום ונורא בתפיסת הביטחון. כל מי שעיניו בראשו מבין שאי השלמת בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון תגבה מחיר כבד של חיי אדם. ממשלות ישראל, וממשלת נתניהו הנוכחית במיוחד, מתנגדת להשלמת הבנייה מטעמים אידיאולוגיים. על כך אין משבר ממשלתי. דרעי לחש לשר הביטחון שהיערכות העורף למלחמה קטסטרופלית. לעומת זאת, על אמירתו המטופשת של רמי סדן שמקפיצה את דרעי ואת ש”ס מברברים ימים שלמים. העיתונאים זורמים עם הספינים. בדקו כמה זמן הוקדש לאמירת דרעי לגבי היערכות העורף וכמה לסדן. בושה.
מהנדסי המזימות החדשותיות אינם נחים. שרה היא סחורה טובה, אך יש לגוון. לפני כשבועיים, תחבולן פוליטי מן המעלה הראשונה, איש סודם של בני הזוג נתניהו, נתן אשל, נשלח אל המשימה. עיתון “הארץ” נבחר לפלטפורמה המתאימה שבה יוכל אשל להפיץ את תורתו לגבי רצונו של השמאל להגיע לשלום. במאמר שאינו אלא פשקוויל סוג ד’, “השמאל רוצה שלום?”, אשל בא חשבון עם השמאל ומאשימו בהכשלת נתניהו להביא לשלום. אם מישהו מכיר טענה צינית יותר מזאת שיקום. כראש ממשלה, מלבד דיבורים על תהליך מדיני, נתניהו מעולם לא עשה צעד של ממש בכיוון זה. שאלו את קלינטון, את בוש הבן, את אובמה, את טוני בלייר, את כל המנהיגים בעולם שכיהנו במקביל לנתניהו, ולא תמצאו ולו אחד שיעיד שנתניהו באמת רצה בתהליך מדיני, ובכל זאת השמאל אשם. הבנתם?
אומר כך: לדאבון לבי, חלק גדול של העיתונאים הפכו לפודלים של נתניהו או לשופרו, שבעזרתם הוא מסית ומשלהב את הרוחות. הם מתמסרים לתורת הספינים וכך חוטאים לתפקידם. ראוי מאוד שגם עיתונאים יעשו חשבון נפש אמיתי.
הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי.