הקאה, נזלת, חתן וכלה: בדרך אל האושר, שי חי עוצר בחתונה

ניגשתי לשולחן. "מה שמך?", היא שאלה. "שי חי", שיחקתי את המשחק. "שולחן 16", היא צעקה. לאחר מנה מכובדת של מבטים והתלחשויות איתרתי את אורי, חבר טוב, גרוש פלוס 2, וחברה שלו, גרושה פלוס 3. הם ישבו על ספה צדדית והתמקמתי לידם. לאחר שיחה קצרה הכרזנו על המאחז כפינת הממורמרים.
 

הרב בישר שמתחילים בטקס החופה וכולם התיישבו. שיר מרגש החל להתנגן, והכלה יצאה. אחריה הגיע החתן. הם עלו לבמה והחתן הקריא לכלתו את נדריו. הוא הבטיח להיות לה חבר טוב, בעל נאמן, להקשיב לה ותמיד להילחם עליה, כל הדברים שאף פעם לא הייתי יכול לעשות. הבטתי ברצפה, היא הייתה מאובקת מדי בשביל אולם שמחות וזה הפריע לי. ועם המחשבות על החתונה שלי שקרבה ובאה, הבנתי שאפילו האבק על הרצפה מצליח להתיישב בקלות רבה יותר ממני.

 

הדי־ג'יי התחיל את הסט שלו ותהיתי אם הוא מאושר בחייו. הרי הוא ודאי יודע שדי־ג'יי חתונות זה כמו נהג רכבת, הוא בסך הכל פיון במסלול ידוע מראש, איפה הריגוש בעבודה הזאת? שולחן לידי התיישב בחור שמנמן, מקריח וממושקף. זכרתי אותו מהתיכון. הוא היה נער שקט ולא פופולרי, ואני חושב שבכל תקופת הלימודים לא החלפנו אפילו מילה אחת. הוא הביט בכיווני, הבטתי הצדה וקיוויתי שהוא לא ייגש אלי, אבל מזלי לא שפר עלי, והוא ניגש בחיוך רחב. "הא, שי חי, שנים, מה אתה עושה פה, אפשר לשבת?". לא עניתי. הוא התיישב ופתח בשיח עם עצמו.
 

כשסיימו לאכול, הסתערו האורחים על רחבת הריקודים. מהצד יכולתי להבחין במישהו שעמד שם והזיז רגל אחת במבוכה. חברו שנראה כי באמת נהנה לרקוד פנה אליו בהתלהבות והרים לו את היד. הוא נתן כמה קפיצות גמלוניות ושתה מהוודקה שלו. ריחמתי עליו, לא הבנתי למה הוא מכריח את עצמו לרקוד.
 

פניתי לממושקף שלא הפסיק לדבר. רציתי לבקש ממנו שיפסיק ופתאום הוא שאל מה לקחתי איתי מ"האח הגדול" (כמה מקורי, חשבת על השאלה הזאת לבד?). "המְתנה", עניתי. הוא שאל למה אני מתכוון. "כשאתה בבית האח, החיים שלך הם סדרה ארוכה של המתנות. תמיד יש משהו לחכות לו. ועכשיו, בחוץ, אני מרגיש שזה דבק בי ואני גורר את זה איתי לכל מקום". נמחק לו החיוך. הרגתי לו את מצב הרוח. מי שלא רוצה לשמוע תשובה, שלא ישאל, תירצתי לעצמי.

"למה אתה מחכה עכשיו?", הוא שאל.
 "שתלך", עניתי. 
 הוא חשב שצחקתי.

 

לפתע ניגשה אלינו חברה ותיקה ושאלה אם אני רוצה לעשות קוקאין. עניתי שאני לא עושה סמים. היא טענה שכדאי לי ושזה יעשה אותי חד. אמרתי לה שאני מספיק חד ואם אהיה יותר חד אנשים יחתכו מפה. חייכתי והצעתי לה לקחת את הממושקף. הוא התלהב מהרעיון. היא נתנה לו יד ויחד הם נעלמו.

לא הספקתי לנשום וכבר ניגשה לשולחן השיכורה התורנית של הערב. היא התיישבה ושמטה את הראש שלה בחוזקה על השולחן. סיפרה שהיא מלצרית שעובדת קשה ובסך הכל רוצה ליהנות קצת.
 

ברקע התנגן שיר היפ הופ על גנגסטר שמקבל שיחות טלפון מבחורות. הבחנתי בממושקף רוקד כמו מאפיונר. נראה שבפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שתכף גם הטלפון שלו מצלצל.
 

השיכורה לא הרפתה. סיפרה ללא רחמים את כל סיפור חייה, לאחר מכן ניתחה בצורה אינטלקטואלית את העובדה שהיא צוחקת מכל דבר, ואז התייחסה לעובדה שהיא עייפה. אמרתי לה שאולי כדאי שתעבור לשכב על הספה. היא קמה, הלכה מספר צעדים והשתטחה על הרצפה. איזה כיף לה, חשבתי, פרקה כל עול, אני במקומה לא הייתי טורח לקום. אבל הרמתי אותה והנחתי על הספה. בדרך היא הקיאה לי על הנעליים ובכתה שהיא בודדה.
 

הרחבה כמעט התרוקנה. הממושקף רקד עם מישהי. הוא הזיע מאוד והיה עם חולצה פתוחה ומבט מטורף בעיניים. אכן התחדד. בזמן שניגבתי את הקיא מהנעליים התנגן השיר "חגיגה" של שרית חדד. בין כל המילים קלטתי את המשפט "אומרים שבעל זה אושר". הבטתי בקהל וריח הקיא התערבב עם ריח הקינוחים. כל מי ששרד את הלילה עד לנקודה הזו נראה כמו אחרי מלחמה. הבנתי שכולם פשוט רוצים להיות מאושרים.
 

חתונה לא רעה, חשבתי. לערב אחד אנשים שכחו מההחלטות החשובות שצריך לקבל, מהחשבונות ומהלחצים, ופשוט חייכו. חיבקתי את השיכורה ואמרתי לה שאני מאמין שהיא תהיה מאושרת בקרוב. היא בכתה והנזלת שלה לכלכה לי את החליפה. החלטתי שלא אתן לזה להפריע לי. יש מוזיקה, אנשים שמחים, זה מה שחשוב. נשענתי לאחור ועצמתי עיניים. פתאום לא רציתי שהערב ייגמר.
 

הממושקף מזמן נעלם. הבוקר עלה. אני והשיכורה ישבנו שבורים בצד החדר. לגמנו אספרסו וגירדנו את התחתית. "זה בסדר", היא אמרה, "אנחנו בדרך להיות מאושרים".