הכשרות, סוגיה יהודית אותנטית, איננה נעוצה לפחות בימינו רק ביראת שמיים. לא פחות היא אפופה בתאוות בצע ובחמדנות. תעשיית הכשרות מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה, שלא כולם מדווחים ולא על כולם משולמים מסים, והיא מספקת מקור תעסוקה לאלפי יהודים אורתודוקסים שבעבור מעט מאוד מקבלים הרבה מאוד.
הפוליטיקאים חוששים לגעת בסוגיה זו בשל השלכותיה על יציבות הממשל, ובדיון על יוקר המחיה נושא הכשרות עולה רק ברמז, אף על פי שהוא מרכיב חשוב במחירים המופרזים שאזרחי ישראל משלמים בעבור מזונם, כשהתעשייה מגלגלת את ההוצאה על בעלי בתי העסק ובעקיפין על הציבור כולו.
החטא הקדמון הוא בימי קום המדינה, ובמונופול שהעניקה ממשלת דוד בן־גוריון לרבנות הראשית מטעמים פוליטיים מובהקים וצרים, ולאו דווקא מטעמי אמונה ודרך. מנהיגי מפא"י הסכימו להרכין ראשם ואפילו להשפיל עצמם אל מול הדרישות הבלתי מתקבלות על הדעת של החרדים. גם כיום, 68 שנה אחרי, אין מי שיקום ויצעק שהמלך הוא עירום.
חוק ההונאה בכשרות משנת 1983 קובע "אלה רשאים לתת הכשר לעניין חוק זה: מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהסמיכה לכך...". בהמשך מורה החוק כי לא יציג בעל מסעדה את המסעדה שלו ככשרה, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר, וכי המוכר מצרכים לציבור לא ימכור ולא יציע למכירה מצרך שאינו כשר לפי דין תורה, תוך הצגתו בכתב ככשר.
בעיקרון מדובר בסוג של מונופול, מושחת ומעוות, הפוגע בחופש הפולחן והדת, שלא היה עובר ביקורת ראשונית של הרשות להגבלים עסקיים. אך מה לעשות, הפוליטיקה מנצחת, והממונה על ההגבלים העסקיים אינו עוסק בתחום זה. בראשית העשור הנוכחי נולדה התקוממות קטנת ממדים נגד המונופול המסואב הזה, וקם גוף בשם "השגחה פרטית" שגם הוא אורתודוקסי, והנפיק תעודות הכשר אלטרנטיביות בלי שימוש במילה "הקדושה" כשר. הממסד החרדי התקומם, כמובן, כי זו הייתה בין השאר ראשית הפגיעה בתעשיית המשרות המגלגלת מיליונים, שכוללת רבנים, משגיחים, מפקחים ועוד נושאי משרות שעל פי פסק הדין של בית המשפט העליון לפחות חלקם אוכלי חינם.
לפני כשנה התגלגל הנושא לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין, וזה באומץ לב יצירתי העניק הכשר משפטי למיזם של "השגחה פרטית". וינשטיין קבע כי כל עוד התעודות המוצגות אינן כוללות את המילה "כשר" וכל עוד ברור שמקור התעודה אינו הרבנות הראשית, אין מניעה להציג אותן בבית העסק. בזמן שחלף המיזם הצליח בקטן, שכן רק עשרות בודדות של מסעדות נזקקו לשירותיו, אך בהחלט זו הייתה יכולה להפוך לתנועת המונים, שתערער ובצדק את המונופול הרבני.
אלא שאז, במעשה שטות חסר אחריות וחסר תבונה, עתרו זרמים רפורמיים לבג"ץ וביקשו מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק לאפשר לכל דורש להציג את המילה "כשר" בתעודה. העותרים כנראה התעלמו מהפתגם הידוע "תפסת מרובה לא תפסת", ואתגרו ללא טעם את הרבנות הראשית.
זה השלב שבו חוות הדעת של וינשטיין - שמחייבת את כלל רשויות השלטון בישראל, כולל הרבנות הראשית, אך לא את בית המשפט העליון - עמדה מול הביקורת של בג"ץ.
בהסתמך על החקיקה הקיימת החליט בג"ץ השבוע שחוות הדעת של וינשטיין איננה עומדת במבחן המשפטי, וכי על פי החוק הקיים, שאותו יש לכבד עד שישונה, רק הרבנות הראשית רשאית להעניק תעודות הכשר. כך העתירה המיותרת כילתה את המיזם.
שופטי בית המשפט העליון, ברוב של שניים נגד אחד, נתנו פרשנות משפטית לחוק. הם לא הביעו דעתם, נהפוך הוא. בפסק הדין מתח השופט נעם סולברג ביקורת חריפה על המונופול הרבני. "בתוך עמי אנוכי יושב. אין אני צריך לדוח מבקר המדינה משנת 2009 שצירפו העותרים כדי לדעת עד כמה גדול הקלקול במערך הכשרות הקיים: משגיחים שאינם באים לבית האוכל אלא למספר דקות בשבוע ודורשים תשלום ב'שחור'... עד כדי כך הגיעו הדברים, ששומעים אנו על רבנים שאינם סומכים על הכשרות שהם עצמם נותנים".
שופטי בג"ץ לא הכשירו את הכשרות הרבנית, זה לא תפקידם. הם הגדירו במדויק את המצב המשפטי והתריעו שהוא לא תקין. כאופטימיסט חסר תקנה אני סבור שמעז יצא מתוק, ושבעקבות פסק הדין המחוקקים המכובדים, ששיקוליהם הצרים והלא ענייניים גוברים בדרך כלל על טובת הציבור והמדינה, יתעשתו וישנו בצורה דרמטית את החוק הקיים. עד אז בג"ץ חזר אל פניהם של העותרים חסרי הגבול כמו בומרנג, וגזל גם את המעט שנתן להם וינשטיין.
ספק מדינה
האירוע הכי צפוי נחת עלינו באופן בלתי צפוי: שני מחבלים חדרו למתחם שרונה ללא מאמץ, וקטלו בטירוף רצחני את כל מי שנקרה בדרכם. או אז, בריטואל ידוע, התכנס הקבינט המדיני־ביטחוני, הפעם עם שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן, והחליט על שורת צעדים מוכרים: סגר, כתר, ביטול אישורי כניסה לישראל, ביטול רישיונות עבודה, הצהרה על מלחמה מחודשת בשב"חים ופה ושם גם ניסיון לפוצץ את בתי המחבלים.
על פי אותו תסריט צפוי מראש, קמו צדיקים וצדקנים וזעקו שהצעדים שישראל נוקטת להגנתה הם חריגים, לא חוקיים, לא מידתיים ואינם מתיישבים עם הדין הבינלאומי.
אכן, ענישה קולקטיבית איננה תמיד דבר ראוי וצודק, וכבר במקורותינו נאמר "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אך אינני בטוח שיש לראות את הצעדים האלה כענישה קולקטיבית אלא כהרתעה. נקיטת צעדים מניעתיים היא לעתים הכרח, וכך נוהגות מדינות דמוקרטיות רבות בעולם במלחמתן בטרור. אלא שלמען האמת זו לא הבעיה האמיתית, וכל הצעדים שתנקוט המדינה וינקטו כוחות הביטחון לא יפתרו את הבעיה היסודית. הפתרון הוא במקום אחר לגמרי.
החברה הישראלית מחולקת בשאלה האם המדינה צריכה להיות דו־לאומית, המאגדת תחת כנפיה יהודים וערבים, או שאולי בטריטוריה שבין הים לירדן צריכה לקום מדינה נוספת, כשבין ישראל למדינת פלסטין תפריד חומה בצורה ובלתי עבירה.
לכאורה יש רוב קטן למצדדים במדינה אחת לשני עמים, אך להערכתי לו היה מתבצע משאל עם, אזי כ־90% מתושבי ישראל היו תומכים ברעיון שתי המדינות. לא משום שזה פתרון אידיאלי, אלא משום שאין ברירה אחרת.
נכון, כרגע זה לא נראה בר השגה, ולפחות מנקודת מבטם של הלאומנים הפלסטינים עדיף לתת לזמן לחלוף. הרי הם יוצאים מתוך הנחה, שהיא כנראה לא לגמרי שגויה, שבעוד חמישה עשורים או קצת יותר הדמוגרפיה תעשה את שלה, והערבים יהיו לרוב. וכפי שהעולם הוכיח, כשיש רוב דמוגרפי הוא הופך לרוב פוליטי ומשתלט על מוסדות השלטון. ומי ששכח מוזמן לקרוא מחדש את ההיסטוריה של העשורים האחרונים בדרום אפריקה.
לכן, אם חפצי חיים אנחנו ועדיין דבקים ברעיון המדינה היהודית והדמוקרטית, אז כל יום שחולף פועל לרעתנו. הסטגנציה היא אבן ריחיים על צווארנו. ישראל צריכה לקבל החלטה אמיצה ולפיה כל עוד לא ניתן לקבל החלטה דו־צדדית, עליה ליצור הפרדה במהלך חד־צדדי בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית, גם פיזית וגם תוכנית. שאלמלא כן בתוך עשורים לא רבים יש סכנה די מוחשית שישראל תיוותר לא יהודית, לא דמוקרטית וספק מדינה.