את הצ'ייסרים הראשונים, ליתר ביטחון, לא מילאתי עד הסוף - למה לי פדיחות עכשיו, בדיוק כשהצלחתי להשלים את המשפט: "אפשר לשטוף לכם עם איזה צ'ייסר קטן של וודקה?" - והרעד בקולי כמעט שלא הורגש.
אחרי ה"לחיים" הראשון עם שני הלקוחות שישבו בקצה הבר, התחלתי להרגיש את רגלי מניעות את הדוושות כמו בפעם האחרונה שבה היו לי אופניים, לפני שנות אלף בקיבוץ: 23 שנים אחרי שסיימתי את המשמרת האחרונה שלי מאחורי הבר, התחלתי אחת חדשה.
אין כמדומני גבר ביקום, אפילו בחלקים הלא ידועים שלו שמעבר לנתיבי איילון, שלא השתעשע בחייו באפשרות לפתוח פאב. בדרך כלל זה נגמר כשמניחים את הג'וינט במאפרה, תוקעים שקית של במבה ורודה ונזכרים בשיחה הזאת רק למחרת בצהריים, אבל פה ושם יש כמה חברים שמחליטים לעשות מעשה: מגייסים כסף, מוצאים לוקיישן, משקיעים במיזוג, תאורה וקנסות לכל רשות אפשרית - ומקץ שנה אין להם יותר דאגות בחיים וגם לא כסף, אבל היי, לפחות הם כבר לא חברים יותר!
את קורס הברמנים שלי עשיתי לקראת סוף שירותי הצבאי: שברתי את הרגל כמו שצריך, הושבתי מפעילות מבצעית - והחלטתי לרכוש מעט השכלה מקצועית מעשית. התחום היה אז עדיין בחיתוליו: הישראלים שתו קוקטיילים מתקתקים עם שמות של סרטים כמו "לגונה כחולה" (ברוק שילדס) או "טקילה סן רייז" (מישל פייפר) ומקץ עוד כמה שנים, בין שנה בחו"ל לשלוש בלימודים, מצאתי את עצמי מאחורי הבר באחת המסעדות הטרנדיות בתל אביב. במשך רוב המשמרות שלי מזגתי בעיקר קפה הפוך, אבל פה ושם גם הוצאתי בירה, וויסקי עם קרח - ופעם אפילו נכנס למסעדה תייר אמריקאי והזמין מרגריטה.
חמקתי לשירותים עם ספר מתכוני הקוקטיילים שנשאתי בכיסי, שיננתי את המרכיבים ורקחתי לו את הקוקטייל. כעבור דקה הוא ביקש מהמלצר לקרוא לי לשולחן. הלכתי כמו נידון למוות שצועד לקראת הכיסא החשמלי, אבל כשהגעתי לשולחן התברר שהוא רצה ללחוץ את ידו של הברמן שהכין לו את המרגריטה הכי טובה ששתה מימיו. כנראה שבחיים האמיתיים "פוקסים" כן נחשבים.
אפיזודת הברמן בחיי הייתה מהנה, גם אם קצרצרה: בחוש עסקי נדיר, החלטתי למצוא עיסוק משתלם יותר מלהיות המלצר שעומד מאחורי הבר והפכתי לעיתונאי, רק כדי להשקיף בעיניים כלות על הסצינה שהמריאה בלעדי: על חבילות של טיפים שנכנסות ישר לכיס, על תרבות הצ'ייסרים שהחלה להתפתח בערך במחצית שנות ה־90, על הבנות היפות שמחכות עד שהברמן יסיים את המשמרת.
ב־23 השנים שחלפו מאז שמעתי לא מעט את המשפט: "תגיד, למה שלא תפתח מקום משלך?". בהתחלה מחברים ואחר כך אפילו ממשקיעים פוטנציאליים, אבל אני תמיד חשבתי שיהיה זה קצת אידיוטי מצדי להפוך את הנושא מהצ'ייסר השמח של הלילה בפאב, להאנג־אובר־דראפט של הבוקר בבנק.
אלא שבשישי לפני כמה שבועות התחשק לי לשתות, אז סימסתי לחבר ששותף באיזה בר שאני אוהב, רק כדי לשמוע שהוא והשותפים שלו מגיעים לסוף השבוע כל כך שחוקים, עד שהחליטו להשאיר את הפאב שלהם סגור בשישי בצהריים. זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור, אפילו אם זה רק ליום אחד, וכך אמר מישהו בקולי: "מה הבעיה? אני אקח את המקום בשישי!".
כך אירע שביום שישי, לפני שבוע, מצאתי את עצמי לראשונה אחרי שנות דור מאחורי הבר, בלב מפרפר מרוב התרגשות. פה ושם הוצאתי ביס מהמטבח בלי להגיש סכו"ם, פה ושם שכחתי לסגור את ברז הבירה, אבל בסך הכל הייתי בסדר, בחיי: האופניים זגזגו קצת ימינה ושמאלה, אבל הצליחו להגיע בשלום עד לרגע שבו וידאתי שהבחור היקר שזה עתה חיסל בקבוק סינגל מאלט, עלה למונית שתיקח אותו הביתה.
יש כמובן מה לשפר, אבל בגיל ששואף ל־47, אני יכול לומר שאני ברמן טוב בהרבה מזה שהייתי בגיל 24: סבלני יותר, אחראי יותר, נהנה יותר מהחיוכים של הלקוחות, משליך בנונשלנט את המגבת על הכתף, מגביה את הצ'ייסר ומרים לוויקאנד מוצלח, ביחד עם כל יושבי הבר.
חזרתי הביתה מ־פ־ו־ר־ק בדיוק בזמן כדי להכין את ארוחת הערב המשפחתית. כל שריר בגופי וחוליה בגבי זעקו "הצילו", אבל הלב התרונן. זה לא רק בגלל טבילת האש שעברה בשלום, אלא גם מפני שלנגד עיני ראיתי את הבחור ההוא, בן ה־24, "הילד" שעדיין לא סגור על מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול ורציתי ללחוש לו: יהיה בסדר, חביבי, החיים עוד יהיו טובים אליך בתנאי שלא תשכח להזמין אותם, מדי פעם, לדרינק.