ראש הממשלה בנימין נתניהו מהמר על ביטחון ישראל. זו אינה טענה – זו עובדה. זו גם אינה האשמה – זו הכרה בבלתי נמנע. מעצם תפקידו ומעמדו, נתניהו מוכרח להמר על ביטחון ישראל. כאשר הוא מחליט להפציץ במקום כזה או אחר או כאשר הוא מחליט לא להפציץ במקום כזה או אחר. כאשר הוא מחליט לפתוח במבצע או כאשר הוא מחליט להימנע ממנו. כאשר הוא מחליט לרכוש מערכת נשק מסוימת או כאשר הוא מחליט לוותר עליה. כאשר הוא מחליט להעמיד את תקציב הביטחון דווקא על סכום מסוים, ודווקא לא על סכום אחר. בכל אחת מההחלטות האלה יש מרכיב של הימור. רצוי שיהיה הימור מושכל. רצוי שיהיה הימור חכם. רצוי שיהיה הימור ענייני. אבל הימור יש – משום שעוד לא הצלחנו למצוא ראש ממשלה שכל החלטותיו מתבררות בדיעבד כנכונות ושכל תחזיותיו מתבררות בדיעבד כמדויקות. לא אנחנו ולא אף אחד אחר.
לכן הטענה שנתניהו מהמר על ביטחון המדינה כאשר אינו סוגר את ההסכם עם ארצות הברית על הסיוע הביטחוני לעשר השנים הבאות – טענה שהשמיעו לא מעט פוליטיקאים בשבועות האחרונים - היא טענת סרק. ברור שהוא מהמר על ביטחון המדינה. הוא מהמר כאשר אינו סוגר את ההסכם, והיה מהמר גם אם היה סוגר את ההסכם. הוא מהמר כאשר הוא משער שיוכל להשיג הסכם טוב יותר, והיה מהמר גם אילו היה משער שלא יוכל להשיג הסכם טוב יותר. ידיעה ודאית אין, רק הימור: ייתכן שממשל אובמה אכן מציע כעת לישראל את ההסכם הטוב ביותר שתוכל לקבל. ומצד אחר ייתכן שממשל אובמה מציע לישראל כעת הסכם טוב פחות מכפי שתקבל ממנו, או מהממשל האמריקאי הבא, בעתיד.
בניגוד לטענות, ישראל היא לא קבצן
השאלה על כן אינה האם נתניהו מהמר, אלא האם ההימור סביר בנסיבות הקיימות. כדי להעריך האם הוא סביר, צריך להבין לעומק את צורכיה של ישראל, ביטחוניים ואחרים. צריך להכיר לפרטיה את ההצעה האמריקאית, על יתרונותיה ומגבלותיה, צריך להכיר היטב את שיגיונותיה של הזירה המדינית והפוליטית האמריקאית, צריך לדעת על מה בדיוק מתעקש נתניהו ומדוע. במילים אחרות, צריך מידע שאינו ברשותם של רוב רובם של החכמים שמדברים על הסיוע.
צריך גם מידה של קור רוח. ישראל מנהלת משא ומתן קשוח מול ממשל שלא תמיד קשוב לצרכיה. אין טעם לנהל משא ומתן מעמדה תודעתית של “קבצן”, התואר שבו הכתירו כמה פרשנים חשובים את ישראל. אם ישראל היא קבצן, היא צריכה פשוט לקחת את מה שנותנים לה, בלי להתמקח. אם ישראל היא קבצן, לא היה מתנהל כלל משא ומתן. האמריקאים היו משליכים לעברה את מספר המטבעות שהם בוחרים להשליך ומסתפקים בזה.
אלא שישראל אינה קבצן, וגם האמריקאים יודעים זאת, ולכן הם מנהלים משא ומתן. טקטיקת המשא ומתן שלהם כוללת תדרוך של פרשנים ישראלים, רמיזות באוזניהם של פוליטיקאים ישראלים, שיחות מסדרון עם פקידים ישראלים. במילים אחרות: הביקורת על כך שנתניהו אינו חותם על ההסכם מוזנת על ידי האמריקאים. זה לגיטימי. להם יש עניין לקבל את מה שישראל נותנת במחיר הנמוך ביותר האפשרי. לישראל יש עניין לתת את מה שהיא נותנת במחיר הגבוה ביותר האפשרי.
וכמובן, רצוי להקפיד על כך שהמשא ומתן יתנהל ברוח טובה ככל האפשר, ובאווירה עניינית ככל האפשר. נתניהו לא תמיד מקפיד מספיק בעניינים כאלה, אבל נדמה שבפרשת הסיוע דווקא כן. עובדה: עמדתו במשא ומתן אינה נשמעת. הפרשנים אינם שומעים מפיו הסבר מפורט לגרירת הרגליים. הם אינם שומעים מפיו תלונות על ההתעקשות האמריקאית על כמה סעיפים שישראל רואה בהם פגיעה מהותית בסיוע הניתן לה. הנה – גם זה סוג של הימור. נתניהו מהמר על זהירות תקשורתית בניהול מגעיו עם ממשל אובמה על הסיוע. על ההימור הזה, משום מה, לא נשמעות תלונות.