עזה תחילה: זה מה שצריך להעסיק את ליברמן כשיחזור מארה"ב

לליברמן, כמו לכחלון ולרבים אחרים במערכת הביטחון, דעה מגובשת גם לגבי הצורך לחתום על הסכם הסיוע הכספי מארה"ב ולשפר אותו ככל שניתן בממשל הבא, אבל יש פה גם פוליטיקה גבוהה שמנהל בנימין נתניהו עם חבריו במפלגה הרפובליקנית מול אובמה, וזה כבר עניין לגמרי אחר.
 

כשישוב מארה"ב, יישב על כיסאו וישוב לקרוא את החומר שנערם, יבין ליברמן שנקודת הרתיחה של הקיץ הקרוב הינה רצועת עזה. בהנחה שהוא מחויב להצהרתו בפורום מטכ"ל שאין לישראל הלוקסוס למלחמות שאינן "מלחמות אין ברירה", ספק אם יאשר מבצע צבאי יזום בעזה. יש להניח עוד שלא ירצה להמתין בחיבוק ידיים לפעולה יזומה ופרובוקטיבית של חמאס, שממילא יגרור את צה"ל לתגובה קשה ולסבב אלים נוסף. זה לא טוב לנו, לא טוב לנשיא מצרים א־סיסי ולא טוב לחמאס (הם תמיד מבינים את זה אחרי ולא לפני...).
 

אז מה עושים? מחפשים את הדרך השלישית (לא זו של קהלני), מאתרים ומקדמים דרך פעולה חלופית שיש בה כדי לשנות את המציאות המייאשת, לשחרר מתחים ולחצים ולקבל הכרה בינלאומית ובין־ערבית. למשל, לקדם יוזמה ותיקה ומוכרת, שמעוגנת בהסכמי אוסלו ובהסכמי פריז (ושהעלה לאחרונה השר ישראל כץ) להקמת נמל ימי ושדה תעופה מול חופי עזה, וכך לפתוח שער מול עזה ואליה לעולם, עם פיקוח ובקרה מתחייבים. 
 

 

פעולה כזו, כשליברמן יניע ויוביל אותה דווקא כשר ביטחון ביחד עם שר התחבורה כץ, תשדר שישראל מחפשת נורמליזציה ולוקחת "סיכונים מחושבים" מתוך עמדה של עוצמה ועליונות צבאית. פעולה כזו, לצד הגברת המסחר והעברת הסחורות ואישור לכניסת פועלים מבוגרים יחסית ובעלי משפחות לעבודה בישראל - תשיג את המטרות הישראליות והאזוריות, ותהווה גם מתנת פיוס ראויה לטורקים. לאחר הפיוס הקרוב הצפוי ניתן יהיה לרתום אותם ולהפוך אותם לשותפים בפרויקט, שלא לדבר על קטאר ושאר מדינות המפרץ. 
 

ובכלל, חיבור בין היכולות הביצועיות הגבוהות של ליברמן לאלו של כץ יכול להיות"מכפיל כוח" ובשורה גדולה לישראל ולאזור כולו: נמל ימי בעזה, שדה תעופה, רכבת שתמשיך בעתיד לירדן ולעיראק, נמל עמוק באילת בשותפות עם ירדן שיתחרה ויהווה חלופה לתעלת סואץ, עם קו רכבת משא מאילת לעזה ולנמל אשדוד, ועוד ועוד כיד הדמיון המזרח תיכוני. הימים הללו יגיעו וכדאי שנהיה מוכנים. אז מה לעשות? לעשות! ואולי תהיה בסוף גם הסכמה (וגם ביצוע) לפינוי שדה דב, וכולנו נרוויח. 

2 יש שני מודלים לנושאים בתפקיד שר הביטחון, אלה ש"נשטפים עם השוטף", משמשים כסוג של "קצין תורן" במשרדם, מאשרים המלצות של הצבא, פותרים משברים, ממנים מה שחייבים וכו', ויש כאלה שרואים בתפקיד אתגר והזדמנות להשפיע, לשנות מציאות ולהטביע חותם מהותי. משה ארנס עשה את זה עם פרויקטים אסטרטגיים ועם שינויים מבניים הכרחיים במטה הכללי, יצחק רבין עשה זאת בגיבוש תפיסת ביטחון והקניית יכולות מבצעיות, שמעון פרס עשה זאת ברכש ובתעשיות הביטחוניות, ואיציק מרדכי בתחום המדיני לקראת הסכמי וואי, בקבלת החלטת האו"ם 425 בעניין לבנון ובבניית תרגיל ימי שנתי משותף לצה"ל, ארה"ב, טורקיה, מצרים וירדן. 

 

ליברמן יכול להשפיע לא רק בתחום המדיני או בתחום הדיאלוג והסכמי ההגנה האזוריים, אלא גם בתחום התעשייה הביטחונית. האתגר הראשון הוא בתעשייה הצבאית. לדעתי (ולדעת אחרים), יש מקום לבחון מחדש את תהליך המכירה של התעשייה הצבאית, ואם צריך אז לא לחשוש, לתקן ולהתחיל מההתחלה. לא ייתכן שלמכרז למכירת תע"ש תהיה רק מועמדת אחת. אינני נכנס כאן לסוגיה הראויה לבחינה של "ריכוזיות בענף הנשק והביטחון", שבה עלולה (או עשויה) להימצא החברה הזוכה, אלא לעובדה שבסופו של תהליך, יש רק מועמדת אחת. 
 

ידידי, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר האלוף (במיל') עמוס ירון, סבור שבמכירת תע"ש המדינה שוב שוגה ושיש למכור כל מפעל בחברה בנפרד. כך ייכנס יותר כסף לקופת המדינה, תימנע ריכוזיות יתר, ותחומי ייצור יהיו באחריות גורמים מתמחים ולא יועברו לגורם אחד, שממילא ימכור לאחרים מה שלא סינרגטי אליו וירוויח עוד קצת כסף. 
 

ליברמן כשר הביטחון צריך להשפיע בעניין הזה גם בהליך נכון, נקי ויעיל של המכירה, גם בהבטחת הידיים הסופיות שאליהן יגיע המפעל, גם בעתיד החברה ועובדיה, וגם בהעברתה לנגב ושגשוגה לעתיד לצד בסיסי הצבא.  ליברמן לא חייב להיות מחויב לתפיסת קודמיו. עליו לאמץ את הכלל "בדוק וחדש ולא ראה וקדש". המעז מנצח. 

3 בליל שבת האחרון, לאחר חצות, הוביל אותי ווייז בחזרה ללהבות חביבה דרך טירה. ביקרתי בעיר הקטנה הזאת אין ספור פעמים, אולם מעולם לא הזדחלתי בה בפקקים לאחר חצות במשך למעלה משעה. נהניתי מכל רגע. הרחובות המו אדם, כל בתי העסק היו פתוחים, הרחובות מקושטים ומוארים, דוכני אוכל פרוסים בכל פינה, ואפילו שוק לילה במרכז העיר מציע מיני סחורות ומזונות. 
 

אלו ימי חג הרמדאן, והרחוב הערבי נעשה חגיגי וססגוני יותר משנה לשנה. התברר לי שיש כבר סיורים ליהודים ותיירים המכונים "סיורי איפטאר", שעוברים לאחר שבירת הצום בין דוכני האוכל והמטעמים הייחודיים של החג וכוללים טעימות. הישראלים מפספסים בגדול. ימי החג הם דרך ראויה לצמצום בורות, לקירוב לבבות ולהתעלות מעל הפוליטיקאים, לבניית שכנות טובה, אמון הדדי ותקווה לעתיד. 
 

אייל בסון מפרויקט "תוצרת הארץ" כתב לי השבוע על "סעודת איפטאר" שערכו הוא וחבריו לפרויקט הסטודנטים החברתי בשכונת הרכבת בלוד עם שכניהם הערבים בעיר. הסטודנטים: נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, בני קהילות וגרעינים חברתיים, שתכליתם לערוך היכרות, ליצור שיתוף ושלום בתוכנו ולהתגבר ביחד על מכשולים ופערים חברתיים. 
 

"תוצרת הארץ" היא רק דוגמה אחת נוספת לפעולה יפה ופשוטה: לאכול יחד את סעודת האיפטאר. סטודנטית יהודייה בגופייה לצד סטודנטית מוסלמית בלבוש מסורתי. זה כל מה שצריך. משם יבוא שינוי.

4את מכללת "רום פרט" הכרנו דרך היחידה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון. הגעתי לשם עם בתי תמר, בעלת ליקוי למידה בשל בעיית קשב וריכוז (כמו אבא שלה). תמר לא הצליחה להשלים בגרויות בתיכון, אך לאחר שהשלימה שירות צבאי מלא, המליצו לנו לבחון את מכללת "רום פרט" שמתמחה בעבודה עם לקויי למידה המתמודדים עם בעיות קשב וריכוז. 
 

תמר חזרה מהמפגש הראשון מאושרת. דיברו איתה בגובה העיניים ובמשך שנתיים לא החמיצה שיעור. מול עיני ראיתי פלא מהלך. תמר השלימה בגרויות בממוצע 92, והיא, שעבדה לצדי במשרד, עוזבת לטובת האקדמיה.
 

עכשיו מאיימת על המכללה סכנת סגירה בגלל קיצוצים במשרד החינוך. אני בטוח שאם אכתוב כאן את השם נפתלי בנט, אז הקטע הזה יגיע אליו, וכשיבדוק את הפרטים - הוא יתערב. הוא חייב זאת למאות חיילים משוחררים שבלי "רום פרט" לא יוכלו ללמוד. הבטחתי לבתי תמר שאסייע, ואני עושה זאת באהבה ובהערכה. שבת שלום.