פעולת הסחה: כל מה שלא דיברו עליו בפסטיבל עשור למלחמת לבנון השנייה

ב־12 ביולי 2006, אחרי הצלחת חטיפת גלעד שליט שלושה שבועות קודם לכן, תקף חיזבאללה סיור צה"ל, הרג שלושה חיילים וחטף שניים. כדי לבצע את החטיפה ביצע חיזבאללה הפגזת הסחה על כמה יישובים בצפון. שום דבר קיומי או אסטרטגי. נסראללה לא התכוון לתקוף את ישראל. מבצע החטיפה היה מבחינתו הצלחה, והוא התכונן לתקופה ארוכה של מו"מ על גורל השבויים ו/או החללים שבה יבסס את מעמדו כיריב שווה כוחות. הוא היה מוכן לחטוף מכה דומה, או אפילו קשה יותר, בהתאם למשחק הקבוע בפיקוד הצפון מאז מלחמת ששת הימים. 
 

ככל שזה מצער, ניתן היה להכיל את מבצע החטיפה במסגרת השקט ששרר עד אותו יום בגבול הצפון. לא שונה מהשקט ששורר בו כיום, עשר שנים מאז אותה מלחמה. הצפון היה שקט עד 2006, התיירות התעוררה ובניין שניזוק מטיל בקריית שמונה היה במסגרת הכלת המצב. היו חששות ביישובי הגבול, אבל חששות הם לא קאזוס בלי. אם המו"מ עם הפלסטינים והקלת המצור על הרצועה היו באותם ימים לקראת הסדר, ניתן להניח בוודאות ששער פטמה בגדר הטובה במטולה היה נפתח במקביל למעבר הגבול בראש הנקרה. 
 

 

מי שגילה למתעלמים בעם עד כמה המתיחות מול חיזבאללה היא חלק מתחזוקת השטחים הוא נפתלי בנט. באחד מטקסי העשור למלחמה הוא אמר: “קו ישיר עובר בין אלו שיזמו את החטיפה בתחילת מלחמת לבנון לבין אלו שחילקו אתמול סוכריות בחברון (הפיגוע בשרונה - ר"א)". חטיפת החיילים שגרמה לפריצת המלחמה, כביכול, הייתה חרפה מבצעית. התחושה הייתה של כישלון מערכתי (כזכור, ועדת האלוף במיל' דורון אלמוג המליצה להדיח את תא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל). התגובה של פיקוד צפון הייתה בואו נכניס להם באבי אביהם. רמז: חיל האוויר הפציץ על עיוור מיד אחרי החטיפה באמתלה של חסימת דרכם של החוטפים. 

# # #
 

תגובת הנקם הזו פגשה ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, שלושתם טירונים במקצוע המלחמה בלבנון, אבל בנסיבות מפתות: מצד אחד מערך טילים מאיים שהיה בו פוטנציאל הרס אזרחי נרחב, מצד שני ידיעת זהב של המוסד על מיקום מערך הטילים ארוכי הטווח, והשלושה לא עמדו בפיתוי. 
 

הרמטכ"ל דן חלוץ הכיר את יכולת חיל האוויר והעריך נכון את תוצאות התקיפה (הצלחה מרעישה), ושם על השולחן את הקלף שלו. אהוד אולמרט נחת בכיסא ראש הממשלה לגמרי במקרה (בעקבות קריסתו של אריאל שרון) לאחר שכבר רחרח אחר הזדמנויות עסקיות. שרון ראה בו תחמן משקל זבוב, אבל הוא היה נחוש לסחוט מן הבוננזה הזו גם מלחמה שתעטר את מצחו המקריח בשני עלי דפנה, גם לשקם את כבוד צה"ל לאחר שבשנת 2000 הצליח חיזבאללה, בסיוע אהוד ברק, להוציא אותנו ממדמנת לבנון. 

 

והכי חשוב: אולמרט קיבל אור ירוק אמריקאי ואירופי. מה אכפת להם שישראל תחסל את חיזבאללה, שהיה קוץ גם בישבנם. אולמרט, שהלך על הסדר פלסטיני מרחיק לכת בגדה, ידע שכדי להילחם במתנחלים הוא צריך להרוג הרבה ערבים. מכה לחיזבאללה הייתה מנוף נוסף בדרך להסדר, וכמהמר טבעי השליך אולמרט את הקלף שלו לטובת מלחמה. 
 

עמיר פרץ, שמצא עצמו שר ביטחון, הצטרף למשחק בלי שיהיה לו מושג ירוק מה מצבו של צה"ל (הממשלה כיהנה אז פחות מחודשיים). לטעמי, אגב, פרץ עשה את המעשה הנכון והאמיץ ביותר מכל אלו שבחשו בקלחת הרעילה הזו. כמעט בכל פעם שנדרש לאשר מבצע או קפיצת מדרגה במלחמה, הוא התעקש לדרוש תשובה בעניין צפי נפגעים (לא שמישהו התחשב בו). משום מה ועדת וינוגרד העדיפה לשמוע ולהסכים עם קשקושי גנרלים שטענו ששאלות מעין אלו פוגעות במוטיבציה להילחם. 
 

אגב, שמעון פרס שהיה משנה לרה"מ אולמרט נועץ עם ברק שהיה אזרח מודאג. ברק התנגד לפריצת המלחמה. בדיון בקבינט העלה פרס השגות, אבל הצביע עם כולם. 

# # #
 

המלחמה עצמה נוהלה והתנהלה רע. ביום שישי שלפני הפסקת האש בשעה חמש אחר הצהריים התראיינתי באולפן ערוץ 2 אצל דני קושמרו. צה"ל תכנן להעלות דרך ואדי הסאלוקי גדוד מרכבות כדי שהאוגדה המטכ"לית תרוץ לאורך הליטאני עד הים ותחבור לאוגדה שתעלה מדרום. זכרתי קצת את אזור הסאלוקי ממלחמת לבנון הראשונה, ולא הבנתי איך יעבור שם גדוד טנקים כאשר השטחים השולטים לא בשליטתנו. המהלך כולו נראה לי יציאה חסרת שליטה של צבא מתוסכל ושלישייה שלא יודעת מה היא עושה. 
 

קושמרו שאל אותי מה ישיג צה"ל בתנופת המלחמה הזו (דובר אז על "תמונת ניצחון"), והשבתי: “כלום... חיילים ישמשו ז'יטונים במשחק חסר סיכוי" - וכך אכן היה. 34 חללים. כמה ימים אחר כך נכפתה עלינו הפסקת אש לאחר שהתברר לאמריקאים שצה"ל לא מסוגל להשמיד את חיזבאללה. מאז עברו עשר שנים שהוגדרו על ידי כל המעורבים כניצחון אסטרטגי ועשר שנות שקט וכו'. צבי יחזקאלי בערוץ 10 אמר שחיסול מנהיגיו המבצעיים של חיזבאללה השקיט את האזור. מדי פעם הופצצה שיירת נשק לחיזבאללה - טיפה בים האמל"ח שזרם אליהם - וחיסול אנשי מבצעים בכירים זה לא יותר מנקמת דם שאין לה קשר עם האיום האמיתי.
 

מה שעובד לטובת השקט הוא קודם כל דימום של חיזבאללה בסוריה ובעיקר מאזן אימה הדדי. צה"ל מאיים בדוקטרינת א־דאחייה (הרס לבנון כולה) וחיזבאללה מאיים במטחי הרוויה על תשתיות ואוכלוסייה. שניהם לא רוצים מלחמה וזה פשר השקט. לא שום תוצאות מלחמת לבנון 2. 
 

 

צה"ל הפיק לקחים בעקבות לבנון 2. בינואר 2015 נהרגו רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים מירי חיזבאללה. צה"ל "הכיל" את התקרית וירה קצת ברמה המקומית. ברמה האסטרטגית הסביר ראש אמ"ן הרצי הלוי בכנס הרצליה האחרון: “אם תהיה מלחמה נוספת, ישראל תשקם את שייפגע ותבנה מחדש. אנחנו חברה חזקה, חברה מתקדמת. לבנון תהפוך למדינת פליטים שתתקשה להשתקם, וחיזבאללה יאבד את בסיס התמיכה הפוליטית שלו" (בעניין איבוד התמיכה הפוליטית מדובר בשטויות). 
 

ראש אמ"ן הבהיר: “אולי בגלל השואה, אנחנו סוחבים איתנו תחושה של נרדפות... הסביבה תופסת אותנו כגורם מאוד מאוד חזק, אגרסיבי, לא צפוי ועתיר יכולות. זה נכס שחשוב מאוד לשמר אותו". אז זהו הנשק הסודי שלנו? אנחנו פסיכים?