זיכרון וכאב: פרשת ילדי תימן צריכה לפתוח את הפצע ולא להעמיק אותו

בפן האישי כל משפחה זכאית לדעת מה עלה בגורלו של הילד שלה, האם הוא אכן נפטר, כמו שטענו השלטונות אז וכפי שטען השבוע בעיתון זה ד"ר דב לויטן, או נמסר לאימוץ ועודנו חי. אבל בפן הלאומי אין צורך להיות במתח. גם אם יתברר שלא כצעקתה, ובטח אם יתברר שאכן נעשו המעשים האיומים, את העובדה שהיו גזענות ובורות כלפי העולים מעדות המזרח אנחנו יודעים. אין צורך בפתיחה דרמטית של הגנזך בשביל זה.
 

הנה, למשל, קטע מדיון בנושא הדיור, שנערך באותה תקופה ושאותו הביא סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל, 1948־2003": "ב־1950, בדיון של חברי הנהלת הסוכנות, אשר הופקדה על קליטת כל העולים, הגדיר יצחק רפאל ('הפועל מזרחי') את סדרי העדיפויות: 'עולי פולין אינם דומים לעולי הארצות האחרות. עולי הארצות האחרות (מזרחים - סש"ש), שבאים היום בתביעות - זמן רב לא רצו לעלות ודחו את עלייתם. משום כך אין לנו התחייבות כזאת כלפיהם, בו בזמן שיהודי פולין לא יכלו לעלות מפני שלא הייתה להם אפשרות. 
 

"'אם נשחרר את יהודי פולין מהמחנות (מחנות העולים - סש"ש) ונעדיף אותם בתור לשיכון - הם יסתדרו בארץ ביתר קלות מאשר רוב שוכני המחנות של עדות המזרח... יהודי פולין באים מתנאי חיים טובים. בשבילם חיי המחנה הרבה יותר קשים מאשר בשביל יהודי מתימן, שעצם המחנה בשבילו הצלה'". 
 

ממשיך שלום שטרית וכותב "החבר ברגניסקי הציע פתרון מעשי: 'יש סיכוי שיעמוד לרשותנו עוד מחנה אחד, מחנה עתלית, שכרגע משוכנים בו תימנים.

נוציא אותם ונדחוף לאן שנדחוף, ואז יהיה מחנה בשביל 3־4 אלפים איש... השתדלנו להשאיר רזרבה של 200־300 דירות ב־200 לירות. ניקח את הבתים האלה מאותם שחילקו כבר לצפון־אפריקנים ולתימנים וניתן אותם לפולנים'. 
 

"בישיבה מיוחדת בהשתתפות בן־גוריון, סקר ראש מחלקת הקליטה ברגינסקי את פריסת העולים עד 1956, והדברים ברורים וגלויים: 'ב־27 החודשים האחרונים עלו 85,000 מצפון אפריקה ו־85 אחוזים מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה־נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. 

 

"'בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה־נהריה - סש"ש) כגון גבעת אולגה, עכו ונהריה, משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהן (נשארו?! - סש"ש), ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב ולבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת'". 
 

לא רק השלטון היה גזען, גם העיתונאים הנאורים נתפסו בכיעורם. הנה עוד ציטוט מהספר, הפעם של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום, לאחר שביקר במחנה עולים של יהודי צפון אפריקה ב־1948: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא, דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים, והברברים שבמקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר. בניגוד לתימנים, הללו נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים...
 

"כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה... בסך הכל יש בצפון אפריקה למעלה מחצי מיליון יהודים, שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו אם זו תהיה אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עליית יהדות ארצות ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?".
 

ובכן, האם אנחנו שונים היום? שפת הפוליטיקלי קורקט גורמת לדברים להישמע פחות בוטים. אבל התודעה כמדומתני לא השתנתה הרבה. הנה אותו עיתון "הארץ", 66 שנים אחרי. העיתונאי אורי משגב מתייחס לפרשת המורה אדם ורטה, ומשווה בין האקלים המשפחתי שבו צמח ורטה לאקלים המשפחתי שבה צמחה התלמידה ספיר סבח: 
 

"אדם ורטה הוא נכדה של נתיבה בן יהודה, פלמ"חניקית מיתולוגית וממחדשות השפה העברית המדוברת. אביה של נתיבה ורב־סבו של ורטה היה ברוך בן יהודה: מנהל גימנסיה הרצליה, מנכ"ל משרד החינוך וראש חבר השופטים האגדי של חידוני התנ"ך... מצד האב, ורטה הוא נינו של הסופר והמחנך שלמה צמח, מהאידיאולוגים הבולטים של העלייה השנייה וחברו הקרוב של דוד בן־גוריון בתקופת היישוב". משגב ממשיך בייחוס המשפחתי של ורטה ואז מוסיף בעדינות מתנשאת: "לא ארחיב כרגע בנוגע האקלים המשפחתי שהצמיח את ספיר סבח, התלמידה שהוציאה לדרך את מסע השיסוי נגד המורה שלה".

למרות שתי הדוגמאות האלה, אני לא חושבת ש"הארץ" הוא עיתון גזען במיוחד, הוא פנים של שבט מסוים. תוכלו בקלות למצוא התנשאות מזרחית על גבי עיתונים אחרים, ובשיח הציבורי המילה "אשכנזי" לדוגמה, הפכה להיות כמעט מילת גנאי. הגזענות והשבטיות הן לא סקופ, הן טבע אנושי קלוקל, והן קיימות בכל אחד ואחד מאיתנו במידה זו או אחרת. אבל אם לא נהיה מודעים לתכונה הזו שבנו, ולא נודה בקיומה, לא נוכל להילחם בה. 
 

הנה, אתן דוגמה מעצמי: אני מודה שכאשר אני נוסעת ורואה נער מבני עקיבא עם תרמיל טיולים גדול על גבו, שעוצר טרמפים - אני משתדלת לעצור. הוא תמיד יזכיר לי את הילדים שלי. עם זאת, כשאני רואה חרדי עוצר טרמפים, מתחיל אצלי דיון פנימי: אולי לא טוב שאישה תעצור טרמפ לגבר, אולי זה מסוכן, למה בכלל הוא לא עובד, למה הוא לא נוסע ברכב משלו. הדיון ביני לבין עצמי עוד לא נגמר, וכבר חלפתי על פניו. בפעם האחרונה כשזה קרה הבנתי שיש במעשה שלי סטריאוטיפיות וגזענות מודחקות, ועשתי פרסה כדי לאסוף את הטרמפיסט החרדי.
 

הפוליטיקאים לרוב יודעים לנצל את התכונה האנושית שמחלקת את העולם ל"אנחנו" ו"הם", ומלבים את השבטיות כדי להשיג רווח פוליטי. הפעם האחריות של כולנו - כולל הפוליטיקאים - היא לפתוח את הפצע בלי להעמיק אותו; למצוא תשובות לשאלות הכואבות ויחד עם זאת לא להפוך את העיסוק בפרשה לפסטיבל של שנאת אחים; ובמקום להמשיך במסע של האשמת האחר, לעשות סיבוב פרסה ולנסוע יחד קדימה.