אירופה, עם בריטניה או בלעדיה, הפכה אצלנו למין משל בנאומים. מעת לעת קם מישהו בפנים גדושי מוסר, מיישיר מבט אל הלבן של המיקרופון, ואומר כשנחיריו רוטטים מרוב לקחים היסטוריים שהמצב בישראל מזכיר לו את מה שקרה באירופה לפני 70 שנה.



כדקדקן, אזכיר שהלוואי שהמצב בישראל היה כמו באירופה לפני 70 שנה. לפני 70 שנה, זאת אומרת בשנת 1946, הנאצים נוצחו סופית. לא במשא ומתן, לא בהסכמים ולא בפשרות. זאת הייתה כניעה ללא תנאי. הנאצים, הגרמנים ושאיפותיהם דוכאו לחלוטין באינסוף מעשי גבורה ונכונות להקרבה, ובמיליוני הרוגים מבין החיילים מצילי הציוויליזציה. כך ולא אחרת שוחררנו ושוחרר העולם מהנאצים, ואני מודה על כך בכל יום לכל האלים כולם. זה מה שהיה באירופה לפני 70 שנה.
 
אבל בסדר, לא לזה התכוונו ההוגים. הם אומרים "לפני 70 שנה" כעין קוד שפירושו שנים מוקדמות יותר, שנות עלייתו של הנאציזם לשלטון. כולם יודעים למה הכוונה, אבל לצערי העמוק, בהשוואה הזאת נשמטים, ולא במקרה, הדברים שחשוב באמת להבין. 
 

מה שקרה באירופה בשנות ה־30 ניתן לתיאור גם, ובעיקר, כתבוסתנות עיוורת ומסוכנת מצד עמי אירופה הדמוקרטיים. כל בן תרבות מכיר את הסכם הפייסנות ההרסני של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה. צריך לזכור גם שהיטלר ידע יפה מאוד לשחק ברגשות ההומניים של המערב כדי לבצע את תוכניות האימים שלו. באותן שנים, רבים במדינות הדמוקרטיות התקשו להתנגד לדבריו של היטלר שהוא רוצה להביא מיעוטים גרמניים, כגון תושבי אזור הסודטים בצ'כוסלובקיה, תחת כנפי המדינה הגרמנית.
 
לטענתו, הוא רק מציל עם כבוש מדיכוי. בשם הצדק הוא תבע זכויות לאומיות לאותם גרמנים שחיו בחבל הסודטים תחת שלטון זר. אסור לשכוח שגם אחרי שהוא כבש את צ'כוסלובקיה בטענה זאת של שחרור, היטלר המשיך בשקרים מסוג זה, והתבוסתנים במערב הקשיבו. לפני כיבוש פולין, הוא טען שהוא חותר לשלום עם פולין. הוא לא הציג את תנאיו לשלום, ואז טען שתנאיו, שהוא לא הציג, נדחו כולם. עוד ביום הפלישה לפולין טען היטלר כי הדרישות הסבירות שלו, שהוא קרא להן "תוכנית עשר הנקודות לשלום", לא נענו, וניסה להוכיח שהפולנים הם האשמים במלחמה.

כידוע הוא גם טען תמיד שהוא משמיד את היהודים משום שהם אחראים למלחמה. הנאצים עשו מניפולציות גסות בסיפורים על מקרי דיכוי נגד 800,000 האנשים ממוצא גרמני שחיו בפולין. העיתונות הנאצית תיארה רדיפת גרמנים אתניים שחיו בפולין במונחים דרמטיים. התשובות לכל זה באירופה היו משא ומתן לשלום תוך ויתורים וחתירה לפתרון מדיני. אפילו כשהפלישה הנאצית לפולין הייתה לעובדה, ז'ורז' בונה, שר החוץ הצרפתי שוחר שלום עם גרמניה, המשיך להאשים את הפולנים ב"עמדה מטופשת ועקשנית".

את זה אפשר לקרוא בעשרות ספרים, גם בספר העדכני האחרון "מלחמת העולם השנייה" מאת אנטוני ביוור. אם קוראים, מבינים שאכן, צודקים אלה שאומרים שהמצב בישראל (ובעולם) מזכיר את שנות ה־30 באירופה. יש דמיון לרוח התבוסתנות, המודחקת כרדיפת שלום, יש דמיון גם לשקרי הפגיעה בזכויות המיעוטים ושקרי הזכות להגדרה עצמית. 
 
כל ההונאות של דעת הקהל, שלא מסוגל לעמוד בתעמולה תוקפנית המתחזה למאבק למען צדק, חוזרות אצלנו, וחוזרת אשליית הסכמים תוך ויתורים טריטוריאליים לאידיאולוגיות מרושעות. טעויות התבוסתנות האלה עלו לבסוף בעשרות מיליוני הרוגים ובסבל אנושי אדיר. בעצם, גם אני חושב שיש דמיון בינינו לבין אירופה של שנות ה־30.